"אני זונה. תמיד הייתי, ולנצח אשאר. אני לוקחת תשלום, מחיר
כבד, תמורת טובות ההנאה שאני מספקת. בגלל זה אני לא שרמוטה,
כמו שבנות מסוימות ירמזו בשטנה מהולה בקנאה. אני לא עושה כלום
בחינם. אני שוכבת עם גברים, ובתמורה, מקבלת מהם את הדבר היחיד
שחסר לי. חום".

אלון יוצא לרחוב כמו בכל בוקר קיצי, לבוש גופייה קלה, מכנס
קצר, ולרגליו נעלי ספורט מהוהות שכבר מזמן היה ראוי שתוענק להן
המתת חסד, אך אויה, זו אינה חוקית בארון הבגדים שלו. כמו בכל
בוקר הוא יוצא לרוץ. אלא שהבוקר, שלא כמו בכל בוקר, הוא החליט
לשנות מסלול, ולרוץ דרך הפארק ואל הקאנטרי, להקיף אותו ולחזור
במקום לעשות את המסלול הסלול והקל שנמצא בכיוון ההפוך. וכך יצא
שהבוקר, שלא כמו בכל בוקר, הוא פגש את מירי.
היא ישבה שם בשש וחצי בבוקר, על ספסל בפארק, לבושה באימונית
ובמכנס טרנינג, לרגליה מגפיים מרופדות ולידיה העדינות כפפות
פליז. אלמלא היה מזיע מהריצה, היה מתחיל להזיע רק מלראות את
שכבות הלבוש הללו בבוקר חמים של חודש ספטמבר. ואמלא היה פולני
ומזיע ממחשבה כזו, היה מזיע למראה יופיה של הנערה - רזה,
עדינה, עורה החיוור לבן כשלג ושיערה הזהוב גולש על עורפה
העדין. הוא ראה את הנערה היפה בעולם, והוא כולו מזיע, מתנשף,
ונועל נעלי ספורט שאבד עליהן הכלח מזמן.

"אני זוכרת את אימא לוקחת אותי לכללית. לא הבנתי הכל אז, אבל
אני זוכרת את הרופא אומר לה שוב ושוב שהכל בסדר, ושאני לא
חולה, ואימא רק הייתה שותקת בפעמים הראשונות, אחר כך מתוסכלת
ולבסוף צועקת: 'למה לילדה שלי אין חום? למה היא קרה כמו קרח?
למה בפאקינג חודש אוגוסט היא לובשת מעיל, ועדיין יש לה רק 31
מעלות?'
"כמו שאמרתי, לא הבנתי הכל אז. רק ידעתי לבוא אל אימא כל פעם
שהיא ניסתה לחלץ אותי מהמעיל, ובקול קטן לומר 'אימא, קר לי',
כי זה מה שהרגשתי. פשוט קור שלא ייאמן, חודר מהעצמות אל מערכת
העצבים, דרך כלי הדם ואל כל גיד, שריר ותא עור, מזקיף את
שיערות ידיי ועורפי והופך את עורי למחוספס מעור-ברווז. ואימא
הייתה אומרת לי 'זה בסדר, מירי. שימי את המעיל', ונאנחת. והיה
לי עצוב, שאימא שלי עצובה, אבל יותר מזה, פשוט היה לי קר".

הוא לא האמין שהמלאכית מהפארק תהיה שם שוב למחרת, אבל היא
הייתה. הוא בא הפעם עם מגבת כחולה וגברית לצווארו ונעלי ספורט
לבנות ומצוחצחות של נייק. בבטחון מחודש ומופרז צעד אליה, הציג
את עצמו, ושאל לשמה. היא צחקה בקול פעמונים עדין ושאלה "אתה לא
הבחור עם הריבוק המרופטות מאתמול?"
האוויר יצא מריאותיו. חזהו שפוף, כתפיו שמוטות, בטחונו המחודש
הלך לחפש מישהו שיודע מה הוא עושה כדי לגרום לו לעשות דברים
מטופשים כעין אלה. "אני כבר שנים מחפשת זוג ריבוק כאלה. פשוט
לא מייצרים אותן עוד, הא?" אמרה המלאך. אלון חייך, אוויר חוזר
לעבור בריאותיו בעוד הוא מתיישב לצידה על הספסל.

אלון ומירי הכירו. דיברו. יצאו כמה פעמים - בית קפה, קולנוע,
ים. היא הייתה בחורה מאוד זורמת, ואלון לא האמין למזלו - מציאת
מלאך משמיים שתדבר איתו ותהיה שלו, רק שלו, כולה שלו. מספיקה
כנראה פיסה אחת מגן עדן כדי לשאת אדם אל הרקיע השביעי.

"מעולם לא הייתי של אף אחד. אחרי שבגיל ארבע-עשרה גיליתי מה
מגע של אחרים עושה לטמפרטורת הגוף שלי, התחלתי לזנות. לא סקס
מייד, כמובן שלא, אבל זה לא איחר לבוא וגם גישושי הנעורים
שקדמו לו העלו נקודות ורודות של סומק חמים על עורי שכבר היה
מכחיל מהכפור שהייתי סובלת כך, בשכבות בגדים הולכות ומתמעטות.
הייתי מחבקת אותם בשנתי, אבל החום היה דועך. הם היו שואלים
שאלות, ואז לא ראיתי אותם שוב, לפעמים בגללי, לפעמים בגללם.
אתנחתאות קצרות של חום, זה כל מה שגברים היו עבורי. זנות של
אחר-צהריים לטובת כסף-כיס או שנות של לילה למטרות חום בלילות
הקרים - מה ההבדל? כך זה היה תמיד, כך יהיה. או כך חשבתי, עד
שפגשתי אותו".

הדברים הלכו מהר, אבל לא מהר מדי לטעמו של אלון. היא הייתה
המלאך שלו, אהבת חייו, והוא לא יכול היה לבלות יום בלעדיה.
לכן, כשהייתה צריכה לצאת מהבית לטובת לימודים, ושאלה אם יעבור
לגור איתה, לא חשב פעמיים על התשובה. כעת היה נרדם לצידה כל
ערב, מתעורר כשהיא בין זרועותיו בכל בוקר, וכל לילה, כל הלילה,
חש את נשימתה השקטה, את עורה הזך והענוג כנגד חזהו, את ידיה
הרכות והחמימות מחבקות את זרועו העוטפת, ולא היה מאושר ממנו
בעולם כולו.

"בכל ימי חיי לא העזתי לחלום על אושר עילאי כזה. כנגד כל הכפור
ששלט בחיי, אני עצמי לא הייתי אדם קר ומרוחק באופיי, וידעתי
להעריך אנשים טובים לכשניקרו בדרכי. הוא היה אחד מהם. מצחיק,
מתחשב, עדין. בתחילה חשבתי שיהיה כמו כולם, ואחרי ששכבנו הוא
ליטף את פניי והרגשתי צינה כנגד מגעו וידעתי שאני קפואה כקרח,
הרגשתי קפואה כקרח, והוא רק חייך ואמר 'את מסמיקה, כולך
אדומה', והבנתי שהקור לא בא ממני הפעם, כי אם מהיד שלו, שהייתה
קרה לעומת פניי הלוהטים.
"וכך זה היה כל לילה. הוא היה בא, ומן הרגע שהייתי נותנת את
ידי בתוך ידו, הסומק היה עולה על לחיי והצבע שב לפניי. מצאתי
את החום שלי, השמש שלי, כמו לטאה הרובצת בשעות בוקר מוקדמות,
מחכה שהשמש תמריץ את דמה לעוד יום של מרדפים, רדיפות, פעילות
כללית. לפעמים אפילו המחשבה על חיוכו הייתה מעלה את טמפרטורת
גופי במעלה או שתיים. ואני מצאתי את האושר שלי. וכך, מן הסתם,
הצעד הבא היה לעבור לגור יחד. לעבור ולחיות תחת השמש".

לילה אחד, אלון התעורר למשמע צעקות. לא, לא צעקות, צרחות או
זעקות תהיינה מילים טובות יותר, נכונות יותר. צרחות מלאות סבל,
כאב, זעקותיו של אדם גוסס, של אדם שנשרף בעודו בחיים. ולחרדתו
הבין שקול זה בוקע מגרונה של מירי.

"חייתי תחת השמש כחודשיים לפני שזה קרה. לילה אחד פשוט הכל
בתוכי בער. לא ידעתי כזו שריפה מימיי. לבי היה הסנה הבוער שלא
מתאכל, אך הוא מאכל ומאכל ומאכל את כל שסביבו על איברים
פנימיים, עצמות, ורידים, שרירים, עור ועד קצות השערות הקטנות
שהיו מזדקפות בצמרמורת ועתה שרפו ובערו וביקשו מרפא. פתחתי את
המים הקרים במקלחת, עברתי תחתם, תולשת את בגדיי מעליי, חושבת
אולי זה יעזור, אולי זה יקל, אך הסנה לא דעך והסנה לא כבה
והמשיך לאכל ולאכל...
"יצאתי לסלון בדירה הקטנה, נעמדת בין החלונות הפתוחים למאוורר
המסתובב, עירומה כביום היוולדי. אנשים ברחוב עצרו אך לא שעיתי
לכך. היה לי חם. כל כך חם. אולי... מתחת... העור..."

הוא מצא אותה בסלון ולפי כתמי הדם שבין החדר למטבח התקשר למד"א
עוד בטרם הביט בה עצמה.
היא כנראה הדליקה את המאוורר ופתחה את החלון ואת המים במקלחת,
אך עתה פשוט שכבה באפיסת כוחות על הרצפה, אפילו לזעוק כבר אינה
יכולה, גופה מכורבל כעובר, מחולל ומושחת בשריטות, חתכים,
חתיכות עור שנפשטו בשלמותן. בעוויתות נטולות הכרה הייתה מושיטה
את ציפורניה המדממות והשבורות ומגרדת את גבה, רגליה, שדיה,
בטנה. "חם לי", מלמלה, והוא בכה, בכה על המלאכית שאבדה לו.

בבית החולים הוא נכנס לחדרה אחרי כחמש שעות, משך הזמן שלקח
לרופאים לייצב אותה, לחסום את כל פצעיה ולהחזיר לה מנה מספקת
של דמה האבוד. הוא נכנס לחדר ונעמד לצד מיטתה. זרועה הייתה
מושטת קדימה, אך לא אליו, כי אם אל שקית הדם התלויה מעל ולצד
ראשו. הוא נגע בה, אך היא משכה את ידה ממנו, כנשוכת נחש, והוא
ראה שלפוחיות של כוויות מעטרות את צחור עורה במקום בו נגעו בה
אצבעותיו. היא לא הביטה בו, לא כשנכנס, ולא עכשיו, ובטח לו
יכלה גם הייתה מושכת ידה ומפנה אליו את גבה, או לפחות כך
הרגיש.
הוא עזב את החדר, רועד, חש צינה פתאומית וצמרמורת. הוא ניגש
למכונה הקרובה ביותר ללגום כוס קפה חם.

"מתחרדנת. כמו לטאה. אבל מה אם תקשור לטאה לאבן בשעות הצהריים,
כשהשמש במרכז הרקיע, האם עדיין תקבל השמש את בתה
המזדחלת-על-גחון בחום ובאהבה? בחום, זאת לבטח. אך חום הוא גם
גורם למוות, ריקבון, בעירה. קרניה מפיצות האנרגיה ומשמחות הלבב
הן גם מקור למחלת הסרטן הנוראה. והלטאה? תבער. דמה ירתח עליה
ולבה הקטן יתפוצץ בקרבה והיא תמות, והשמש העדינה תלבין את
עצמותיה עד שיהיו צחורות כמו שלג קר, אך בתוכן חמות כמו אדמת
המדבר הלוהט. טוב לי כשקר".

המנקה מפנה את כמות הכוסות הנכבדת מהשולחן בחדר ההמתנה, מנקה
את סימני הטבעת של הקפה שהן הותירו אחריהן. הוא עוד יושב שם,
בבית החולים, מחוץ לחדר בו היא נודרת שלעולם לא תבקש עוד פיסת
חום מאיש, והוא רועד, וקר לו, כל כך קר.