כשהיא הולכת מצד לצד
היא מנסה להבין...
איך טעות אחת גורמת לחלל שלם לדהות.
אי שם יש חלום שלא מומש,
ומילה אחת שלא נאמרה וגם לא תיאמר לעולם.
הגחלת הלוהטת שהיא דורכת עליה עכשיו,
גורמת לליבה לדמם.
היא נרקבת כמו החיים הבודדים שמחכים לה.
בחוץ היא נותנת לשלווה המאגית
לתפוס את מקום הלילות השקטים,
אך בפנים היא נובלת כמו פרח בר
שדרכו עליו והרגו את ההילה התמימה
שנטמנה בתוך שורשים שלא יתפתחו עוד לעולם.
ידה נכרתה כשהיא ניסתה לפתוח את הדלת,
היא לא מצליחה לנשום יותר,
נשכבת מלאת שיברון,
מרגישה איך הנפש שלה מפמפמת את דרכה לחופשי,
לשמיים בהירים שפעם היו שלה.
צל שחור עופף את פניה
ועיניים מזוגגות מביטות בריקנות איומה בדרכה החוצה.
הוא פשוט עומד שם, חסר כל רוח חיים,
מפנה את ראשו היתום אל גופה השליו...
שליו עד כדי פחד.
והיא יודעת, בשבילה זה הכאב האחרון.
היא עוצמת עיניים ונותנת לדמיון שלה לשתף אותה
בתקוות שלו, פעם אחרונה.
תמונות של מישהי אחרת עוברות מולה,
כמו סרט נע של זיכרונות אבודים.
והיא נפרדת מכל תמונה,
רואה אותן מתפוגגות, כאילו לא היו מעולם.
רק תמונה אחת נשארה כצללית נחבאת בקיר,
היא אספה אותה אליה, מחבקת אותה כל כך חזק מפחדת לעזוב.
היא רואה את עצמה שם, מחייכת... והעיניים שלה לא מתות יותר
והלב שלה כבר לא מתבוסס קרוע בדמעות חרוטות בכאב.
היא פתחה את העיניים,
שמחה לראות שהוא עדיין עומד שם,
היחיד שמחכה לה,
היחיד שאכפת לו לראות אותה חופשייה מכל מה שגרם לה לחשוב.
היא לא רעדה יותר,
היא נתנה לעצמה לשקוע לתוך מיטת הכלולות הטהורה.
הוא שוכב עכשיו, נותן לראשו להוציא את עשן העבודה בשקט...
כדי שהיא תוכל להשתחרר בקלות.
הסדינים מקבלים לאיטם את הגוון האדום של שפתיה,
שהולך ודועך ונעלם איתה לשינה עמוקה.
האור חודר אל החדר והיא דוממת, נותנת לשתיקה לכסות אותה,
כדי שהיא תוכל ללכת... בלי שאף אחד ירגיש.
היא רואה את התמונה שוב,
מנשקת אותה לשלום, היא יכולה להיעלם עכשיו.
היא יכולה ללכת...
אל תתנו לי לחזור בחלומות... אני שוב מחייכת.