הייתה לי חברה, הייתי לגמרי משוגע עליה. הבטחתי לה פעם,
כשחיכינו באוטו לאיזה אדום ארוך, שלא יעבור יום בלי שהיא תשמע
שאני אוהב אותה. שבועיים אחרי זה שכבנו ביחד ערומים בתוך ים של
סדינים דקים, ביום קיץ קריר. היא ליטפה את שערות החזה שלי,
השעה הייתה חצות פלוס 10 דקות. "אתה יודע שלא אמרת היום שאתה
אוהב", אמרה במין חיוך חתולי, "איך אני אמורה לדעת?" הרגשתי די
נבוך שלא זכרתי. הרי הבטחתי שאגיד כל יום, זה לוקח בדיוק שתי
שניות. היא המשיכה לעבור לאט לאט עם אצבעותיה הקטנות על השערות
השחרות שלי בתנועות סיבוביות, שמסתובבות עוד ועוד לעיגולים
קטנים יותר ויותר עד שיוצרת ממש חוט קטן ושזור. מפזרת עלי
מבטים עם עיניים מרוכזות כמהופנטות מהתנועות הסיבוביות, בוהות
בסקרנות במעשה ידיה המיומנות. לקראת סיום המלאכה, לקראת
הסיבובים האחרונים והכי איטיים, מתקרבת אלי לנשיקה כספינה
העוגנת בזהירות איטית עד להתנגשות עדינה במזח. תוך כדי החלפת
הרוק הגועש שלנו, אחרי ההתחלה האיטית כשהכל כבר הפך סוער,
לוהט, היא אורזת כמו באזיקון את קובץ השערות שאספה ובתנועה חדה
תולשת ממני את גבעולי הגבריות שלי. אני רוצה לצעוק. אנקה
קולנית ואטומה יוצאת ממני בעוד אישוני מתרחבים מהכאב העז. היא
מהדקת את שפתיה סביב שלי, תוקעת את לשונה עמוקות בפי. הייתה
פשוט תקלה חשמלית בקרוסלה הענוגה והרומנטית והכל התחיל להסתחרר
במאה שמונים קמ"ש. הכאב הצית, הזניק הכל. המוח שלי פשוט לא מצא
מנוח בגולגולת. כל כך הרבה מחשבות ותמונות זדוניות ונוטפות סקס
חולפים לי בראש מכל שינוי קטן במגע בינינו. לא הפסקנו להתנשק,
אפילו לא לשניה. התחלנו להפשיט אחד את השני כאילו גופנו אחד
המחובר בשפתיים. כשהתחילו ההתנשפויות, התנתקנו. הייתי צריך
חמצן. גופי התחיל לנטוף זיעה. הכל המשיך לרוץ בלי בלמים. היא
הידקה את ציפורניה הקטנות בגבי וחרכה את עורי דרך הכתפיים עד
לזרועותיי בעודה סוחטת ממני הבעת פנים כואבת וזועמת אשר חידדה
את עיני עד שאש בערה בהם. הכל הפך פראי יותר משכבר היה. כבר לא
חשבתי מי שוכבת מתחתיי, כבר לא זכרתי את השם שלה. כל כוחות
המוח שלי היו עסוקים מדי בתנועה, בנשימה שלי ושלה, ובצעקה
הפנימית הכי גדולה שלי שחיממה והוציאה את הרע הכי טוב שלי.
זעקתי כמו זאב נגוע כלבת התוקף את טרפו. הכל המשיך להתעצם
ולהסתחרר ברטט הבלתי פוסק. במלוא הקיטור, המחוגים עוברים את
האזור האדום, בולטים עפים ממקומם, הכל מתחיל להתפוצץ, החפצים
הגדולים בחדר מתנגשים ומתנפצים לרסיסים. גופי מתחיל מתקמר
פעמים מספר בתנועות של פורקן זעם. כוח פנימי מכה בה ומקמר את
גופה בצורה מוטציונית בלתי רגילה. אני צורח כמו לוחם עייף
בהנפת החרב האחרונה של חייו. תנועות אחרונות של פורקן מטפטף.
אני סוף סוף מסתכל בעיניה ורואה אותה. קשה לי אפילו להאמין למה
שקרה עכשיו. גם לה, ציפיתי לחיוך שובב של - "אמרתי לך", אבל כל
מה שראיתי היה חיוך שמח של - "אף אחד לא אמר לי שזה ככה".
המשכנו להנשף בין ה-"אוו פאק" וה-"כל כך אהבתי את מה שעשית
לי", "אלוהים". המשכתי לשכב עליה, בעוד הזיעה נמחצת בינינו, עד
שנשמתי נרגעה ואז נחתתי על הצד הקפיצי של המיטה שלי. כל
הסדינים היו רטובים. וריח דחוס עם בריזה קלה, מבין תריסי
החלון, הורגשו בחדר בנשימות הראשונות ההגיוניות שלי.