"כי ככה זה, לאהוב את עצמך"

או לא לאהוב, לשנוא, את עצמך.
הוא תמיד שם לב שיש לו משהו שמפריע לו בעצמו.
גם כשאהבו אותו, הוא לא ידע להחזיר אהבה.

"וזה תמיד אהבה, וזה תמיד מסובך, ונמאס"

גם לשנוא, זה לא פחות מסובך.
הוא רצה להרגיש אהבה, לאהוב שוב.
הוא היה בטוח שהוא יודע מה זה. מה כבר יכול להיות במסובך
ב"לדעת שאתה אוהב"?
אבל, תמיד, איפה שהוא, היה את הקול הקטן הזה, זה שאוהבים להציג
בסרטים כמן שטן קטן ומכוער מעל הכתף. אז אצלו, חוץ מזה שהוא
היה גדול, גדול מאוד, הוא גם היה נוכח שם תמיד. מין קול של "לא
תדע מה הפסדת, מה לא הרווחת".

ואז היא הגיעה, נכנסה לו לחיים.
בטעות, במקרה, כמו תמיד עד עכשיו בחיים שלו.
נגיעה שם.
חיבוק פה
"רק בשביל לקבל חיבוק"

ופתאום. פתאום היא כל כך חסרה לו. וזה מוזר, כי הוא עדיין לא
בטוח שזה "זה", כמו שתמיד קרא בספרים, ראה בסרטים. הוא לא יודע
מה הוא מרגיש. היו פרפרים בבטן, אבל הם נעלמו.
היא חסרה לו.
אבל אולי זה רק כי הוא לא "מתורגל" או משהו כזה? אולי זה עוד
יבוא לו?
והתהיות. אפשר להכריח את עצמך להרגיש? אפשר להפסיק להיות מה
שאתה? להיגמל מכל הדברים שפתאום נכנסו לו לחיים. השטויות
שהתחיל לעשות בשנה האחרונה. והבזבוז הגדול של השנה הזאת,
והחלטה להפוך את החיים על פיהם בסופה.
מוזר.
אבל...
הוא רוצה שתהיה פה.
אבל מפחד להעיק.
רוצה לתת.
אבל מפחד לקבל.
או שאולי הוא לא יודע לא לקבל ולא לתת?