הסתכלתי עליו במבט מוכה אהבה. הוא ידע, לפחות אני חושבת שהוא
ידע. האמת היא שזה לא שינה לי. אני ניהלתי איתו מערכת יחסים
מושלמת - אני והראש שלי. אני זוכרת את היום שבו זה השתנה, ביום
שהבנתי שאין דרך חזרה, ישבתי על הספסל וקראתי ספר. הוא ניגש
אליי. הופתעתי מעצם העובדה שהוא ידע איך קוראים לי ועוד דיבר
איתי ובכלל על הספר הזה שהוא קרא. הרגשתי שאני צועדת בחלום,
וכן, גם צבטתי את עצמי, תמיד רציתי לעשות את זה... הוא דיבר
איתי עד שחבריו קראו לו וקרא מרחוק תקראי את העמוד האחרון...
מאותו הרגע הבנתי שאני צריכה להחליט אם להשאיר את המחזה בראשי
או לתת לדמות הראשית להכנס. ההמחשה הכאיבה לי, אהבתי את הדברים
כמו שהם. אוקיי, לא אהבתי אבל זה היה נוח ואני מוכנה להשאיר את
זה עוד כמה שנים לפחות. הייתה לי תוכנית טובה, אבל כמו שאומרים
"תוכניות משתנות", אבל הייתה לי בחירה - לנסות להגשים את החלום
שלי, או להיות ניצבת בסרט, או עוד יותר גרוע - ידידה והשחקנית
תנשק את האביר שלי. לא התאפקתי ופתחתי בדף האחרון והיה כתוב
בו: "אתה יכול לבלות את חייך בבית זכוכית ושום דבר רע לא יקרה
לך, ובאותה מידה שום דבר טוב". חשבתי שאולי הוא לא סתם אמר,
ורמז, אבל באותו הרגע זה לא שינה לי, ידעתי מה אני צריכה
לעשות...
ועכשיו... במבט לאחור אני שמחה שקראתי ספרים...