[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פנדורה פארי
/
לילה טוב

הוא מסתכל עליה במבט הבוחן הלא ברור הזה שלו, רואה איך היא
מעבירה את העט על השפה העליונה, נושכת את הקצה שלו, כאילו משהו
מפריע לה. שומע את הנשימה החצי קטועה, הכנסת האויר החפוזה,
כאילו שלא תנשום שנית והוצאה איטית שנמשכת נצח. רק אז היא
נזכרת להוריד את העט למטה ולכתוב. היא מרימה עיניים שניה,
מחפשת במבוכה משהו שלא ניתן להגדיר. רק שלא תראה את העיניים
הבוהות, רק שלא תדע, אבל זה ברור, ברור שלא תראה את עיניו
בוהות בה, את גופו קשוב לה. ברור שלא אותו היא מחפשת בעיניה כי
הרי הוא לא אחד שמתאים לנפש "מורכבת" שכזו, נפש של "שפתיים
ורודות מדי". הולך. בטח הוא כבר לא יראה אותה, בטח היא לא תדע
לעולם שבכלל היה "מעריץ נסתר" שכזה לכמה דקות.

היא כבר שכחה איך הרחוב נראה לאור יום. ימים ארוכים בעבודה
שנגמרים בלילות חשוכים מעין אלה. חלומות מנופצים נשברים לה בין
הרגליים הנרעדות שזזות לאט לאט לאט. מרגישה עיניים בוהות בה
לכל מקום                                                    
         שהיא
הולכת                                                      
          עיניים
מלוכלכות                                                    
         חסרות
שקט.
לא העיניים שהיתה רוצה שיסתכלו בה. עיניים שלא מסתכלות בה כבר
מזמן. הולכת. והבית מעולם לא נראה כל כך רחוק.

הוא שומע רק את השקט של הבית, המקלחת קרה. הכל מטושטש, אי אפשר
להבדיל בין אור לאור. רק הרעש הפנימי עוטף, מחשבות על אותו עט.
אפילו הוא קלאסי. חושב על ללטף אותה, על השקט שלה, השקט האחר,
הטוב. אבל חש רק את המגבת הדוקרנית שנשארה מהצבא. יוצא
מהמקלחת, פותח את המקרר, נשנושי לילה.
וברור שהוא לא נרדם, ברור שהרעל השקט של הבית יתפוס. הראש
כואב, הוא מזיע ופוחד. הרגליים רועדות, אפילו העיניים כבר כמעט
יוצאות מחוריהן. אדומות, רוצות לזרוח כמו השמש שאף פעם לא
נראתה כל כך רחוקה. הוא נכנס למיטה ומיד יוצא ובכל זאת שוב
מנסה. "אתה כבר לא תרדם הלילה" קול חלוש קורא.

היא מורידה את השמלה, נשארת יחפה. היא בתוך עצמה, המצעים
הסגלגלים מכסים את כל הרגל, כל איבר שגברים רוצים לראות. אבל
הסיוטים מגיעים, מתפרצים. אסור לה לדעת. אסור לאף אחד לדעת.
העיניים הירוקות מביעות ריקנות חזקה כל כך. הלב פועם בה כל כך
מהר. היא רוצה רגש. רוצה תשוקה.
היא מתעוררת שוב לצרחה זועקת דם "עזור לי!" וקולטת שאין אף אחד
לידה.

הוא שומע צרחה מלוטשת מרחוק קרוב מאד בדיוק כשהחלומות המשכרים
מגיעים. הוא מנותק מכל רגש לזה. רוצה לישון אבל לא מסוגל.
עיניו בוהות בתקרה בתפילת געגועים. ומתוך תפלות הוא קם, לוקח
קצת כסף ויוצא מהבית, רוצה למצוא סמטה חשוכה להעלם בה. רוצה
להפסיק לשמוע את השקט, שקט שהוא כבר לא יכול לסבול.

היא קמה מהמיטה, בוהה במצעים המבולגנים בזמן שנראה כשעות.
מכינה כוס תה. מסתכלת בבבואה הדי יפה שלה. מחפשת פגמים קטנים
מהרגליים עד לעיניים. והוא תמיד אמר שיש לה שפתיים נורא יפות.
פתאום היא לא מסוגלת להבין לאן נעלם האיש הזה שהיא היתה
מתעוררת איתו, חולמת איתו את החלומות הכי מתוקים ובנאליים שהיו
לה. בתנועות איטיות ועייפות היא ניגשת למקרר לבדוק מה נשאר
שם.

הוא רץ. מוציא את כל האנרגיות. מנסה לדמיין שמש וחופש ואור.
ופתאום הוא מרגיש שאולי יש. ופתאום ממולו בלי עט אבל עם אותן
שפתיים. מחכה לקו אוטובוס. הוא מתיישב לידה, מתנשף. היא מחייכת
אליו. ופתאום הוא מרגיש שאולי יש. כאילו גן עדן קפא רק לשניה
אחת בכל השחור הלילי הזה.

היא מוצאת את דלת המקרר פתוחה. מסוגלת לחשוב רק על כמות החשמל
שהתבזבזה. "כסף לא גדל על עצים", היא שומעת בראשה כל מבוגר
מטיל בה וצוחק. היא מבינה פתאום שהיא עוד ילדה, שהיא לא התבגרה
אפילו בשניה. בוהה במקרר הריק, בתוכו רק חלב ותבשיל שהיא בכלל
פוחדת להתקרב אליו. אז מה עכשיו? מה היא הולכת לעשות עכשיו?
לחזור לשינה הרגילה ולקוות שתהיה נטולת חלומות? לא. היא יוצאת
למרפסת לראות קצת ירח בין העננים, משקה את העציצים הנבולים
מחוסר תשומת לב ומסתכלת. עוד שעתיים בוקר, מי היה מאמין שהלילה
חשוך כל כך זמן קצר כל כך לפני האור.
אולי רואה או מדמיינת אבל היא חושבת שהיא מצליחה לראות אותו רץ
שם למטה בין העצים. הוא בורח, היא יודעת, הוא בורח ממני.

הוא מנסה לפתוח בשיחה. "אז מאיפה את?"
"אינגלנד", עונה הקול בעל מבטא שמראה בבירור שהתשובה מדויקת.
"סוו, ווי אר יו היר אין איזראל?" הוא שואל באנגלית הלא בדיוק
מצוחצחת שלו.
"שפתיים" מעבירה יד בשיער הבלונדיני, מחייכת טיפה, מגרדת בעורף
ואומרת "מיי פארנטס וואנטד מי טו גאט סאם איזראלי קולצ'ר ביפור
אייל דו מיי דוקיומנטרי אבואוט לייפ אינ יורופ..."
הוא מהנהן, כאילו הבין כל מילה. מתרגש. מספר לה על ישראל, על
העבודה. שוכח שלילה ומאוחר וצריך גם לקום בשלב מסוים למציאות
אחרת, אחרת לגמרי.
"you know there are no buses this time of night?"
"but there will be in another hour"
ככה נמשכת לה שעה שנראית נצח והוא לא מסוגל, למה הוא לא מסוגל?
"שפתיים" בחורה מזמינה מאד, היא אומרת את כל הדברים הנכונים.
אז למה לא לשאול אם היא רוצה לפתח את זה למשהו, להתחיל איתה,
קיבינימאט בנאדם, תתחיל איתה.
האור עולה. האוטובוס מגיע. ו"שפתיים" מחייכת חיוך אחרון עם
השפתיים הורודות והמושלמות שלה, מרימה רגל אחר רגל, מהנהנת
לשלום, מוציאה שטר 20 מהודר ויוקרתי, עולה על האוטובוס
ונעלמת.
הוא מרים את הרגליים ורואה עט. מריח ממנה. העט הכי מדהים שאי
פעם ראה. הוא לוקח ומכניס לכיס, הזכרון כנראה תמיד יישאר, כמו
גם התקווה. הוא עולה במדרגות לעבר הבית, לעבר השקט.
מחפש בכל הבית ולא מוצא.
הוא פוחד. ופתאום הוא יודע למה.
הוא קולט שדלת המרפסת פתוחה. יוצא ומוצא אותה ישנה שם, דמעות
בעיניה והמשפך בידה. מעוררי רחמים החיים האלה, מעוררי רחמים.
הוא מנשק אותה על המצח ולוחש "אני אוהב אותך".

היא פותחת את העיניים וכמו חלום אחר היא רואה אותו מולה לוחש
לה מילות אהבה. וכמו חלום אחר היא חושבת על ריצה מטורפת בלילות
פראיים בלי לחשוב כבר על כלום אבל בלדעת הכל. על ריחות וצבעים.
על שמש וחופש ואור. על לחיות חיים שאבדו לה, אבדו בשביל מה?
היא לוחשת "גם אני אוהבת אותך".

הוא נושא אותה על שתי ידיו למיטה. מכסה את שניהם בשמיכה. מסתכל
עליה ועל עצמו. כבר בוקר.

היא מסתכלת ברצפה. ואז במיטה המבולגנת. מבטה נפגש בשלו. היא
עוצמת עיניים ואומרת "לילה טוב".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר שלוק?






קומיצה לא מבין
נכון את המחשוף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/10/05 14:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנדורה פארי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה