השעות המתות.
כשהן באות בלילה הן מבהירות מהר מאד מה הדברים האמיתיים בחיים
שלך. מסיבה לא ברורה אני יודעת שהכל נגמר עכשיו למרות שהכל
אמור להתחיל ואין לי עצבים אפילו להסביר מה זה אומר. קצות
האצבעות שלי נגועות רעל, חייבת לכתוב זבל. כנראה עדיף על לא
לכתוב בכלל.
כשחיבקת אותי ידעתי. כשהרפנו מהחיבוק הבנתי. הכל ישתנה.
אנחנו ניסע, נחזור, נברח, נשתנה, נראה נופים מרגשים, נגדל.

ציפורה וחיים נסעו לגוואדלחרא. חיים חיבק את ציפורה ואמר לה
שהוא מרגיש חי. ציפורה אמרה שהיא דרכה על חרא. ואז מגיעות שתי
ליצניות שבטוחות שאת הפער אפשר לגשר עם חלומות. הבעיה היא
שהחלום הרסני, הוא הורג את כולם. או שאולי הם הורגים אותו? זה
תלוי בפרשנות. לא יכולה לחלום, זה מפחיד אותי. טיפולים
אלטרנטיביים לא יעזרו, נסיעות מטומטמות לתל אביב לא יעזרו,
שיחות ארוכות חסרות תכלית לא יעזרו.
בנאלי
לי לי לי יש ארץ טרופית יפה...

מצטערת, אין לי כוח לאף אחד מכם. לא לנסות לשכנע אתכם שאני
טובה במה שאני עושה, לא לחייך יפה למצלמה, לא לגרום לכם להרגיש
טוב עם עצמכם, לא לחבק, לנשק, למצוץ עמוק עמוק עד שתתרצו. אין
לי כוח גם לשבת ולבהות בעצמי.
אנשים מיותרים כל כך.
והשעות המתות. מה אפשר לומר? הן מתות ועוברות.
ואז כשקמתי ונסענו לשם והיה מצחיק ולא ישנתי באותו לילה בבית
והיה פשוט... לא נורמלי. והוא זיין אותה והם שתו ויסקי עם
תפוזים ואיש אחד מטורף רדף אחריי ואחרי אוסנת כי כמעט השתנו לו
בחצר והכל הכל הכל. וכשהגעתי הביתה, צבא אמרו לי. צבא.
ראינו חתולה קטנה, היא חולה, אנחנו מטפלים בה, נוסעים. רק
להסתכל עליה... אני רוצה לומר אל תפחדי. אל תריבו. אל תפחדי.
קראנו לה מרילין. כמו הקוסם? כמו האשה?
שעות מתות.

עבודה? אין.
רוצה? לא.
צריכה? כנראה.
נוסעים אל הלא נודע אל הלא נודע אל הלך תדע אם זה טוב או רע שם
בלא נודע...
תאטרון? לבריאות.
אוכל משמימשמימשמין.
ורע.

לא יודעת מה להגיד לעצמי, לא בוכה או משהו כזה. זה כבר לא ככה
באמת. זה רק הטירוף של הרצון לחיות ולא לעשות דבר. לא לדבר על
נטישות של אנשים אהובים וחוסר הבנה מה אני רוצה בכלל.

אז דכאון - כן. ורע. קורה.
שעות מתות עוברות לידי בטלויזיה ובמחשב ובתשבצים ובשלל של
עשייה מיותרת.
והאמת, זה מכאיב לי. אבל אין מה לעשות עם זה, זה כבר ברור שאני
לא אעזוב לשום מקום כי הוא עוזב אותי. ולא אכתוב שום דבר גדול,
לא הלילה ולא בכלל. לבד מדי, מיותר מדי ואין לי עצבים כבר.
מממ... פשוט כבר לא משנה לי.
רוצה לישון ולישון ולישון ורק שתעלם התחושה הזו.
הכל נעלם, איש לא שם, הכל מתעתע בי חזק מדי, רוצה לישון ולישון
ולישון ולא להתעורר יותר.
אוף איזה תשומית.
לא משנה.