בעולם שבו הרוח אינה זועפת אלא מלטפת ברוך עדין, בעולם שהכל בו
שבע וטוב, מנגן לו מלך נעים מראה בחליל והחליל הוא חברו הטוב
ביותר.
ממפגש פיותיהם נולדת מנגינה, מנגינה המשכרת את רוחו של המלך
ומטילה אותו למחוזותיה. שם הכל נשמעים לה. שם גועש נהר המייפה
את מימיו בלובן צח כדי שאולי תתפתה ואת שפתיה אליהם תקרב
ותישק.
אילנות גאים מציפים את האוויר בכר הניחוח של פרחיהם כדי שקול
נעימתה יניח את ראשו עליו ויתבשם. אף הציפורים עפות אחר קולה
המסתתר ומשיבות לו בציוצי אהבה.
כך מתענג המלך. אך יום אחד שתק ולא נשק עוד את החליל והחליל
הצטער כל כך שלבו נשבר לשני חצאים שנפלו מטה לבאר עמוקה.

אחר זמן מה חצאיו של החליל פקחו עיניהם וראו כי הינם שטים במים
קרים. הם לא זכרו מי הם ומהיכן באו אך ערגה גדולה חשו לדבר מה
ולכן באו אחד אצל השני בחיזורים. וככל שקרבו כמיהתם גדלה יותר
ויותר עד שנגעו השפתיים אלו באלו וקול ערגתם הפך למנגינה
נושנה, קול שממעמקי הבאר צף עד רוח המלך.
הוא לא שכח את חלילו. גם הוא התגעגע כל כך לחליל. לכן רוחו
ירדה מטה בעוז וצפה על פני מימיו של הבאר עד שפגשה שם את החליל
שדבק משניים לאחד. והנה במרכז, בלבו של החליל, ישנה צלקת, עדות
למעשה השבירה והתיקון. באה רוח המלך וליטפה את הצלקת והצלקת
שינתה פניה והפכה למנגינה עתיקה חדשה...