אבא לא מבין את התנוחה המוזרה הזאת, שאני נמצא בה כבר כמה
שעות.
הוא חושב שזה בגלל השעמום וחוסר המעש שתוקפים אותי בזמן האחרון
או עוד אחד מהמשחקים שלא נגמלתי מהם עדיין.
אבל את התנוחה הזאת למדתי מהרצל, אני תמיד עוקב אחריו ומחקה
אותו.
עכשיו שהרצל ואני שרועים על הרצפה יחד פנים מול פנים ונותנים
לקור להיספג לנו ללחיים, אני מצליח לדמיין אותו פותח את הפה
ואחרי שנים של שתיקה הוא לוחש לי שהכל היה משחק שהוא שיחק פעם
עם מישהו כדי לראות מי מצליח לשתוק יותר זמן.
בינינו טור של נמלים חוצה את החדר לכיוון דרום, צועדים שמאל
ימין, כל אחד והגרגר שלו, אוגרים מזון לקראת החורף הקרוב.
לעתים צונחת הרגל של אבא מהשמיים וממיטה אסון על הטור הצועד,
גורמת לחללים רבים ולמראות זוועה.
בכל פעם שהקולות מלמטה דולפים דרך קירות הבטון הם גורמים להרצל
לעקם ולעוות את הפה. אני יודע שזה שוב זה, הוא מזהה כל צליל,
מרגיש כל תנודה וברגע אחד הוא עוטה פרצוף של עצב מצטמק
ומצטנף.
אנחנו לא מקשיבים לשיחות שלהם אלא שומעים רק את הרחשים הקלים
ויודעים מה יקרה.
יודעים שאחרי הצעקה תבוא המכה ולאחריה טריקת הדלת וקוביות הקרח
שמכות בזכוכית הכוס והילד שקובר את הראש בכרית.
כיתת הנמלים הופכת לפלוגה וצועדת נחושה יותר מקודם, מאגפת את
שדה הקטל שנוצר רק כמה דקות לפני כן ע"י הנעל של אבא במטרה
לכבוש את הצד הדרומי, אבל כמו קללה שדבקה בהם הם נמעכים ע"י
התקפה נוספת - הפעם מצידה של אימא.
זה חוזר שוב, אותו רעש, אותה מכת אגרוף שחותכת את האוויר,
הצעקות והיבבה החרישית שהיא מין סוג של הסכמה.
הרצל עוצם עיניים כדי לברוח מהרעש שמחלחל מלמטה. אני יודע שהוא
לא מצליח וזו רק הצגה שהוא עושה, אולי כמו קסם של הודיני הוא
לוחש כמה מילים ומתפלל להעלם אבל פותח שוב ושוב את העיניים
ומגלה שנכשל.
אף פעם לא סיפרתי להורים שלי מה קורה מתחת לרגליים שלהם, איך
הם צועדים על חיים שלמים שמתרסקים ונהרסים מבלי שישימו לב (הם
בטח יגידו שאלה החיים וככה הטבע פועל).
אבא מתעצבן, צועק לאימא שהוא לא יכול ללכת ככה בבית כשאנחנו על
הרצפה כל היום ושבסוף הוא יאשפז אותי כדי שיראו מה הבעיה שלי
ואת הרצל הוא יעיף בבעיטה לצער בעלי חיים.