כשאדם שוכח את שנחקק לבלי חלוף זהו סימן שהעולם דוהה.

ריצה בלתי נגמרת לעבר יעד מטאפיזי; מעולם לא נעצר זה אשר נולד
להיזכר.
והוא רץ.
אני נעצר להסתכל, בוחן את השמיים, ממקם את עצמי על מפת
האינסוף,
מנסה להכיל את כל מה שקיים בחלום אחד שלא ישרוד את רגע
ההתעוררות.
עד מתי תשרור אימה מתנדנדת כגופה על חבל משי מול עיני המתבונן
שלא רואה, שלא זוכר.

מתעורר מתוך חלום, הכל שלם.
המציאות שמתערערת עם בואו של חיזיון נדחפת חזרה למסלול בעוד
המוח מקבל מכת אלקולואידים שממתנים את התחושות,
שמשקיטים את הצרחה לכדי צפצוף עיקש ברקע.
תולש איבר איבר מתוך החום המבורך בשביל להתחיל לנוע בשלהי הקיץ
של חורף גרעיני, אני מוחק קורים מפנים שלא אומרות.
נסחף לעבר ומעבר לדלתות מנותצות לרסיסים, עומד עיקש בעודי נע
וחוסר שליטה מעלה חיוך לא רצוני.
קדימה אחורה ובמעגלים נסחף לעבר קליידוסקופ שמגביל את התנועה
והקיום נראה אחר הכל לינארי אלמנטרי.

קיים.

התעוררות.

משפשף עיניים דומעות בכדי להתנער מהזיה, שוכב על שפת תהום של
קערת סלט.
במשיכה עייפה מיישר צוואר, נאבק ברצון לשאול איך לעזאזל מצאתי
כאן את מקומי.
בוהה בתקרה עד שהסחרחורת תעבור; אני יודע שאיטיות היא המפתח
לשליטה .
הם שקטים היום, הרגשות המתפרצים. בדרך כלל הם מפגינים את כוחם
בדיוק כשהתודעה חוזרת למסלול.
עדיין לא, לזמן מה הם ישתקו ואני אשיב שליטה ואבנה חומות ואולי
אוכל לבלום את הגל הבא.
מתיישב לצפות ביום מתוך מרפסת, רואה את גדודי השמש מתקרבים
במהירות מדאיגה, לסנוור, לגרום לי לאבד שליטה.
אני מסב מבט, מגיף חלון, טורק דלתות ומתכופף בפחד מתחת למשקוף
הדלת כמו שלמדתי בתור ילד באחד מאותם מקומות,
הלוואי והייתי זוכר איך אומרים את שאני חושב.
תחושה משתקת בכף ה-- נו, איפה שדורכים, קורס תחת המשקל שאי
אפשר לשאת יותר, נופל לתוך האין שמתהווה לפתע
בתור משטח קר וקשה.
חם, את זה אני זוכר טוב, חם ועוד משהו שאני לא מצליח להינעל
עליו.
אני זוכר שזיכרון הוא לא מסווג, הוא רק נזכר, הוא רק קיים
כמוני, הוא רק קיים ואני קיים,
או שאני זיכרון?
אבל זאת לוגיקה בסיסית שמביאה למסקנה כזאת וזיכרון לא יכול
לבנות משוואה לוגית.
אני שוכח שוב ומה רציתי להגיד בזה - אני לא אני לא אה,
אהההההההההההה.

איבדתי שליטה.

עטוף במשמעות, צולל כמו הריסות של מכונית שנזרקו מגשר לעבר
תהום עמוקה במרכזו של נהר רחב.
מושיט שתי אצבעות שאין להן סוף כמשוטים לקטמרן חסרי משמעות.
זורק את האני לתוך מערבולת הרבים, המודעות היא קולקטיבית
לעשרים שניות והנה אני צף.

עוויתות

חולשה.

ממרר בבכי, צמוד למרצפת פורצלן. הזיכרונות עולים, אני זוכר איך
זה להיות אך זה כל כך רחוק.
רדום ומנותק, תזוזה לא רצונית, אני נזכר איך מזיזים אבל נשאר
לשכב.
מושה את עצמי מאמבט ג'ל יבש לתוך קיום אפור ורגיל עד כאב.
מתיישב לרגע, בוהה בערמת בגדים שנראים כאילו שימשו כסדין
למטאדור,
אלו בגדים של אחר.
הוא היה שמן והיו לו צרכים ורגשות.
הוא היה מוצלח,
אני הייתי מוצלח, היה חסר כל כך מעט.

קובר את פני בקערת סלט מלאה חופש,
הנה אני הוא כבר משהו אחר.