ואז הגיע הקטע הזה שלהן. כל הבנות אותו הדבר. היא לא הייתה
מתקשרת אלי כמה ימים, רק כדי לראות מי ישבר קודם. אבל לי לא
מתאימים כל המשחקי כבוד האלה, אז הייתי מתקשר ראשון. כמובן שעם
המזל המחורבן שלי היא אף פעם לא היתה זמינה. לפחות היא החזירה
לי טלפונים...

יום אחד היא הזמינה אותי לסרט אצלה בבית. פתאום, משום מקום,
היא אמרה: "תקשיב, אני אוהבת אותך. תעשה עם זה מה שאתה רוצה".
ואני ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות עם זה... אבל לא יכולתי.
אני בתול, למען השם! ואני חושב שהיא יודעת את זה. אני לא
יכולתי להזיז אצבע, הייתי משותק כולי. אפילו לענות לה לא
יכולתי.

כבר חצי שנה אנחנו ביחד, ועדיין אין לי אומץ לשכב איתה. לנסות
ולהשכיב אותה. אנחנו יוצאים עם כל החברה, לפעמים שותקים. שתיקה
של ביחד. לפעמים אנחנו הולכים לשבת בדשא. וכל כך כיף לי איתה.


והיה לנו איזה קטע במכונית, אבל הייתי כל כך עייף שלא כל כך
הבנתי מה הלך שם. אני רק זוכר שהיא אמרה לי שניפגש עוד
שבועיים. אני כל כך רציתי לראות אותה בשבת שאחרי, אבל היא אמרה
לי שהיא שוב סוגרת. ניסיתי להגיד לה כמה אני מאוכזב, ושאני
אתגעגע. כל מה שיצא לי היה "סאקרית".

ושוב היא עם המשחקים שלה. בנוסף לכל, גם התקלקל לי הפלאפון.

בעוד חודשיים יגמר לה הקורס, ואז היא תעבור לבסיס חדש. אני רק
מקווה שהיא לא תמצא שם מישהו. מישהו יותר טוב ממני, שישכיב
אותה על הפגישה הראשונה, כי הוא לא רואה בה את כל מה שאני רואה
בה, כי הוא רואה בה רק זיון, כי הוא לא בתול.


ותודה ללא דיכאונית על ההשראה.
תמיד הבנות אשמות...