החדר שלי מבולגן ואני רוצה לסדר אותו. כבר שבוע בדיוק שאני
רוצה לסדר אותו, אבל אני כל כך עסוקה ומותשת מההליכות הלוך
ושוב מהחדר למטבח, מהחדר לסלון, מהחדר לשירותים, כל כך מותשת
ואין לי כח לסדר את החדר. שישאר מבולגן.
אני לא עושה כלום. טסתי השנה כבר שלוש פעמים לחו"ל וזה כבר
נהיה קצת משעמם. כשאני אומרת את זה ליד חברה היא עונה לי "צרות
של עשירים..." כן, אני ממש עשירה. אולי עשירה במחשבות ורגשות.
מה שאנשים לא מבינים זה שכשאתה מתרגש ממשהו כי הוא מיוחד לך זו
הרגשה שלא יכולה לחזור על עצמה כל כך הרבה פעמים בשנה כי היא
תהפוך לרנדומלית ולא מיוחדת! אז הייתי בניו יורק, בקפריסין
ובקרואטיה, ראיתי פלאי עולם, צילמתי, התרגשתי, אבל לאורך כל
הדרך היתה לי הרגשה של "טוב, די! מספיק! הבנתי את הקטע של
הנסיעות, רוצה הביתה!"
מגרד לי בראש. איזה מצחיק אם יהיו לי כינים. אני אספר לכולם
כדי שהם יתרחקו ממני, במילא אני לא צריכה אותם, יש לי את
הכינים שלי. אני כבר מדמיינת את זה, אני ונחמה הולכות יד ביד
לעשות שופינג, היא מודדת חצאית ואני שמלה, ממש שתי נסיכות.
אני חייבת לציין שנתקלתי השנה בכל כך הרבה דברים סתמיים. "נשף"
סיום השנה. 200 בחורות ששורצות בקניונים ובחנויות מעצבים בכל
רחבי תל אביב, ואחר כך דואגות להכריז על מחיר השמלה ועל סוג
הבד שלה, ובל נשכח את שם המעצבת. רק אני שפויה אחת בבית
המטורפים הזה (שבארצנו נקרא בית ספר תיכון), הוצאתי שמלה שחורה
ויפהפיה מן הארון, שמלה עם ותק של שלוש שנים, והשווצתי בעובדה
שנשארתי באותה המידה בלי לזוז מטר על הליכון ובלי לרדת ולעלות
מדרגות, ובטח שבלי לספור קלוריות. מה לעשות, יש אנשים שאוהבים
לספור כסף, אני אוהבת לספור כמה דחקות אני יכולה להריץ בראש על
בן אדם מגוחך אחד. וכן, גם על עצמי.
מי שלא מבין מה אני בעצם מנסה להגיד פה, זה שבעצם אני לא אומרת
כלום. משעמם לי אז אני כותבת, כי מה יותר כיף מלנצל את הזמן
ולעשות את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות?