[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פרק 1

השמיים היו צהובים מדם וצרחותיהם של הנשרים ושל העורבים קרעו
את האוויר. המחזה היה מבעית. מידי פעם נשמעו שריקות הפגזים,
שהאירו את השמיים בכתום נוראי. הפצועים קרטעו לכל עבר, תוך שהם
הורסים כל מה שנקרה בדרכם, בעיקר את הסלעים ואת הצוקים שהיו
כנמלה לטלפיהם ההרסניות. העננים שבשמיים ניסו להימלט מהאדים
הרצחניים, אך לשווא. ההרס היה זרוע מסביב. העולם הקטן, הירוק
והשקט נחרב באחת.



"it" הביט דרך החלון וחיכך את ידיו בהנאה. זה היה, לדעתו,
פשוט מושלם. ב- 88 שנות חייו הקצרות הספיק לראות מלחמות רבות,
אך זו הייתה, למעלה מכל ספק, היפה מכולן. דמעות כמעט שניגרו
מעיניו כשהביט בדם ואש ותמרות העשן העולים אל השמיים וכששמע את
זעקות-האימים שקרעו את האוויר בשריקות איומות. כל מחושיו רטטו
בעונג. הו, כן! זהו אושר אמיתי! כל מצלמותיה של החללית עבדו
ללא הרף, ו- "it" ראה בעיני רוחו את עצמו, ניצב מול מועצת
הנבחרים - כל הסנובים והפוליטיקאים החלקלקים, החמקמקים
והמגעילים שכה שנא, ואומר כלאחר-יד "מה, זה? אה, כן, אני זה
שגרם לזה. אבל באמת! זה היה כה פשוט...... אין צורך לעשות מזה
עניין גדול כלל וכלל". ואז כולם יביטו בו בהתפעלות, ו -
14JXXWYZX שנוא-נפשו יעוף מהמועצה, והוא יתפוס את מקומו. הו,
כן! ואז הוא יתקדם לאט-לאט, עד שיהיה ראש המועצה, ואז....
או-הו מה שהוא יעשה לכשיהיה ראש המועצה..... הוא יכל לראות
בעיני רוחו עולמות מתנגשים, אסטרואידים שיוצרים תגובת-שרשרת
ועוד ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עליו. הרס וחורבן היו תמיד
המקצועות האהובים עליו, בהם הצטיין עוד משחר ילדותו. הוא זכר
איך בגן, כל הגורדים ציירו 5 שמשות מחייכות ובתים ועצים ופרחים
וחרקים, בעוד הוא צייר את הירח וקורות-עץ שבורות מכוסות בפחם
ובטיטח. הוא נזכר שבבית-הספר הוא למד לא עם כל חבריו אלא עם
אנשים אחרים, גאופים כמוהו (לימים למד ש"גאוף" הוא מעין שילוב
בין "מופרע" לבין "גאון" - שזה למעשה אותו הדבר - אך תמיד
כששמע את המילה הזו חשב שמדובר במשהו רע, באיזה סוג רע של
הפרעה נפשית כלשהי, דבר שגרם ליצר ההרס שלו לגדול עוד ועוד).
בעצם, עכשיו כשהוא חושב על זה - מעולם לא היו לו חברים. לא
חברים-של-ממש, זאת אומרת - כל מי שניסה "it" להתקרב אליו התרחק
ממנו באחת. כל הגורדים או שצחקו עליו או שפחדו ממנו, אבל לעולם
לא אהבו אותו באמת. היו כמה שניסו להתקרב אליו כי הם חשבו
שיוכלו להרוויח מזה משהו, אבל הוא הריח את זה מיד והעיף אותם
ממנו. אבל זה היה רק כשהיה גורד. עד הבגרות חש רק כאב - למה הם
מנצלים אותי? למה הם לא רוצים להיות חברים שלי? אולם כשהתחיל
להתבגר החלה השנאה לפעם בו. הוא מעולם לא היה בחברה כלשהי,
מעולם לא הראה כלפיו שם גרופובול יחס של אהדה - והדברים הללו
גרמו להתעצמות השנאה והרצון להרוס שבו. בתיכון הוא גם למד
בכיתה מיוחדת - בכיתה של גאופים (איתם הוא הסתדר לפחות
לתקופת-מה, כי יצר ההרס היה משותף לכולם) אך במהרה הפרידו אותם
- בתחילה לכיתות נפרדות ומאוחר יותר אף פיזרו אותם בין
התיכונים - מה שגרם ל- "it" למשבר נפשי עמוק שלווה בתסכול חזק,
וכמובן באופן אוטומטי להגדלת השנאה. חלונות בית-הספר היו תמיד
מנותצים משרידי הכספלים שזרק עליהם, והדלתות היו שבורות. סימני
המחושים שלו ניכרו כמעט בכל דבר שהיה קשור בהרס ובונדליזם. אף
אחד מהגרופובולים אף לא התפלא כשראה יום אחד חור ע-נ-ק-י באחד
הקירות ושרידי טיטח בכל עבר. היה ברור כי ידו (או ליתר-דיוק
מחושו) של "it" בדבר. בבית-הכלא לנוערג הוא ישב פעמים רבות,
וגם שם לא חסך במעשי הרס וחבלה. הוא הרס כמעט כל מה שנקרה
בדרכו, ולעיתים גם כל מי שעבר באותה הדרך - הוא הרביץ לכל
השקרנים, הצבועים, המתחנחנים והגועליים בעיניו. לאמיתו של דבר
הוא רק התחיל בלהרביץ - לאט-לאט הלך מוחו המיוסר ופיתח דרכים
מדרכים שונות ומשונות לנקום בגרופובולים - החל בהטמנת מטמונים
קטנים כגון נחשים ארסיים או צרעות עוקצניות ועד להטמנת
מטמונים-של-אמת כגון חומר נפץ, קבלים שחוברו הפוך או חומצה
שהתפרצה עליך ברגע שפתחת את הילקוט. מוחו הקודח המשיך לרקום
עוד ועוד תחבולות, שכל תכליתן אחת - להשמיד את כל הגרופובולים
שעל הכוכב. בעצם, את כל הגרופובולים ביקום כולו, ואם אפשר אז
גם את אלה שמעבר לו. לבעלי-החיים, לעומת-זאת, חש "it" קרבה
עצומה - אולי מפני שהיחס של הגרופובולים אליהם היה דומה ליחסם
אליו - יחס של בוז, של זלזול, של פחד ושל שנאה. הגרופובולים
אכלו את בשרם של בעלי-החיים, עיבדו את עורם ובכלל התייחסו
אליהם כאל חפצים, ו "it" הרגיש פעמים רבות שיותר מגרופובול אחד
היה שמח לפשוט את עורו.
כל זאת השתנה ביום בהיר אחד, בערך בסביבות גיל 37 - כשכבר לא
היה נערג מצד אחד אך עדיין לא "מבוגר" (מבוגראחס) מצד שני. שני
גרופובולים לבושים בשחור נכנסו לביתו. "it" התאהב בהם באחת.
היה זה שחור מבעית, שנראה כמו נגרם בידי חורבן גדול ואדיר,
שהשמיד והחריב והרס ושבר וניתץ ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה
עליו. השחור הקיף את כל-כולו של הלובש אותו, מהעמודים התחתונים
ועד המח-שב. מבחוץ לא נראה ולו מחוש אחד - רק שבעה עיגולים
נוצצים המעידים על עיניים הטומנות בחובן רוע, חורבן ורשע
בכמויות אינסופיות. חמש בליטות קטנות, כמעט בלתי-מורגשות,
לאוזניים - שנראו מרוצות מאוד מכל צרחות וזעקות האימה ששמעו
בחייהן.
שני הגרופובולים הקיפו אותו בסקרנות רבה, כמו מדדו אותו
בעיניהם ושיוו אותו עושה מה שעושה בנפשם. לאחר-מכן חיככו ידיהם
בהנאה, הושיבו אותו מולם והתחילו להסביר לו.
"it", כך פתחו. הוא הביט אליהם, וכה מוקסם היה וכה נפעם היה
מהיופי הנשגב שנקלע מול עיניו שכמעט ושכח להנהן בראשו. "אתה
חלק מתוכנית סודית של הממשלה", המשיכו, "אתה נבחרת עוד בילדותך
להיות חלק מהתוכנית הזו". הוא הביט בהם בתמיהה מוחלטת.
"זוכר אתה בילדותך, שציירת הרס וחורבן במקום שמשות מחייכות?",
שאלו אותו. הוא נזכר בכאב. "כן", הוא אמר, "אני זוכר איך כל
הגורדים קראו לי בשמות וזרקו עלי דברים. 'השטן', הם קראו לי.
הם אמרו שאין לי הגדרה. הם קראו לי "it". משהו. לא זכר ולא
נקבה. לא גוף ולא רוח. פשוט "it"".
שני הגרופובולים לובשי-השחורים הסתכלו זה אל זה והנהנו ברצינות
רבה. כנות הייתה תכונה נדירה בקרבם, אם-כי בקרב הגאופים היא
נפוצה, יחסית, אולי בגלל שלא היה להם מה להפסיד. למעשה, שנאו
רוב הגאופים את הגרופובולים השקרנים. למרות עבודתם המתמשכת עם
גאופים, הופתעו השניים בכל פעם מחדש כשנתקלו בכנות - אולי משום
שרוב-רובם של הגאופים הפכו, בסופו-של-דבר, להיות מושחתים, ובכך
נדמו לגרופובול המצוי. השניים המשיכו בסיפורם.
"הגננת שלך דיווחה על כך למשרד החינוך, כפי שהיא יודעת שעליה
לעשות", הסבירו לו, "במשרד החינוך העבירו את המידע לממונה על
העניין, וכולי וכולי, עד שהמידע הגיע אלינו".
"אני לא מבין כלום", אמר "it", כשהוא נבוך מעט.
"אנחנו מהיחידה המיוחדת לזריעת הרס וחורבן", הם הסבירו בסבלנות
אין-קץ, הם היו נחמדים, ו "it" יכול היה בפירוש לחוש שלמרות
שיתכן שהם זוממים משהו אין הם חורשי רעתו, "התפקיד של האגף
שלנו הוא לאתר כשרונות כמוך עוד בעודם צעירים, ולטפח אותם
לאט-לאט. חלק מהם אנו נאלצים, בכאב מסוים, לנטוש" ("it" יכול
היה להרגיש בזיוף קל בקולם בשעה שאמרו "כאב מסוים"), "אך את
הרוב אנו מאמצים, אנחנו עוקבים אחריהם במשך התפתחותם, עד שהם
מגיעים לדרגה הרצויה. בשיא הכנות - ואתה הרי יכול לחוש בכך -
אתה הוא אחד הכשרונות היותר גדולים שגילינו".
"it" היה בשוק טוטאלי. הוא? כישרון? ועוד כישרון גדול? הוא
יכול היה להרגיש את האמת מפעמת בהם. עוצמת ההלם כמעט והטיחה
אותו אל הקיר, ועוד מעט-קט ושרידי טיטח היו מפוזרים לכל אורכו.
הוא, שכל חייו האומללים הורגל לחשוב שהוא כישלון ושכלום לא יצא
ממנו, שהוא נידון להיות דחוי ועזוב ובצד ומושפל ולבד עד יום
מותו. ההכרה החלה לאט-לאט מפעמת בו, והוא נרעד כולו. ואז -
בום! זה הכה בו. "אז גאוף זה....." הוא פתח. "כן", הם ענו,
"גאוף זה דבר טוב". הוא נרעד. לפעמים, כשצותת לשיחות המבוגרים
(מה שלא כל-כך אהב לעשות כי היה בזה מעין רמאות מצד אחד, אך
מצד שני לא יכול היה להתגבר על היצר) שמע פעמים רבות את המילה
"גאוף" בהקשר אליו, ותמיד מילה זו צבטה בליבו. זה מה שהוא היה,
"גאוף", מישהוא שמעולם לא יהיה כמו כל הגורדים הרגילים, "it",
יצור מוזר שלעולם לא תהיה לו הגדרה. כל הכאב שהיה בו, כל
התסכול שנאגר בו במשך 37 השנים הארוכות והכואבות - יצאו באחת.
והוא עשה את הדבר היחיד שלא עשה מעולם.

הוא צרח.

קירות הבית רעדו. שרידי טיטח החלו ליפול מכל עבר. הוא צרח
וצרח וצרח וצרח. תמונות נפלו, מנורת התנפצו, כסאות עפו באויר.
הוא צרח וצרח וצרח וצרח. דומה היה, שהעולם מגיע לקיצו. השמיים
התקדרו, הרי-געש התפרצו. רק שני הגרופובולים שאיתו לא נעו ולא
זעו. הוא צרח וצרח וצרח וצרח וצרח וצרח וצרח וצרח וצרח וצרח
וצרח וצרח וצרח.

ויותר הוא לא זכר דבר.



הוא התעורר בחדר גדול ואטום. תשעה קירות - שבעה מצדדיו, אחד
מעליו ואחד מתחתיו - גדולים ולבנים חסמו אותו מכל עבר. המחשבה
הראשונה שעלתה במוחו היתה - "הם רימו אותי!" אבל....... הוא
הרי הרגיש את האמת בדבריהם. האמנם יכול להיות כדבר הזה? האמנם
יתכן, שגרופובולים יוכלו להגיע לכזו דרגה של מיומנות בשקר, כך
שאפילו לו נדמה יהיה כאילו הם דוברים את האמת?
עצם המחשבה זיעזעה אותו כל-כך, שגופו נרעד והוא החל להקיא. לא
היה זה דבר שהיה מורגל בו - היות וכבר ממזמן-מזמן הגיע למצב
שבו כמעט שום דבר לא יכול היה להזיז לו, אל אחת כמה וכמה לזעזע
אותו. המחשבה על כך זיעזעה אותו גם היא, והוא הקיא עד שכל החדר
כמעט נתמלא. לאחר מכן ישב, עדיים בהלם מוחלט, ולפתע התנער והחל
לחבוט בקירות בכל עוז. לאחר שניות ספורות לקח את עצמו בידיים,
מצא אולר שהיה בבגדיו, ובתיחכום מוצלח ביותר נהרס אחד הקירות
תוך דקות ספורות. מחוץ לקיר ההרוס חייכו שני הגרופובולים בהנאה
גדולה, וברגע שהביט בהם ידע: עברתי. היה זה מבחן, והוא לא סתם
עבר אותו אלא בהצטיינות יתרה.



מאז אותו רגע לא חדלו מלטפח אותו. רגש הקיפוח והעלבון שחש מאז
ומעולם נעלמו, ובמקומם באו גאווה ורצון לרצות את הממונים עליו.
לאחר זמן-מה התמלא כולו ברצון להשמיד עוד ועוד, בחפשו אחר צדק
מוחלט. הפרויקט האחד והיחיד של "היחידה המיוחדת לזריעת הרס
וחורבן" - הווה אומר השמדת כוכבים בהם היצורים השולטים הם רעים
ומרושעים, כוחניים ותאבי-בצע - הלך ותפס מימדים עצומים,
בזכותו. הוא הלך והתקדם במהירות בסולם הדרגות. התחיל כמפעילן
קטן, עד שהגיע לרמה של רעיונאי בכיר ואף למעלה מזה. עתה היה
תחת פיקודו צי. צי שלם של ספינות-חלל, של גרופובולים, של
חומרי- נפץ ושל כל אשר עלה בדעתו, למרות שלרוב לא הזדקק לכל
אלה. דרך-הפעולה האהובה עליו היתה לחדור לעולמות הללו ולגרום
ליצורים לפתוח במלחמה ענקית, כך שהם ישמידו אחד את השני. הוא
אהב דרכים מתוחכמות, ערמומיות, פתלתלות, וככל שקשתה עליו
המשימה כן גבר האתגר והוא התמלא ביותר ויותר אנרגיה והתלהבות.



וכל המאורעות הללו עברו עתה בראשו של "it", כפי שהיה בכל פעם
שהרס כוכב. במקביל למאורעות אלה היה תמיד חושב על 14JXXWYZX
שנוא-נפשו. 14JXXWYZX היה גאוף כמוהו שסרח במהירות וכמעט והפך
לגרופובול רגיל. השחיתות וההונאה היו דרך-חייו. כנות לא היתה
מתכונותיו הבולטות, ושוחד היה שמו האמצעי. הוא הגיע לאן שהגיע
(אחד מחברי המועצה העליונה, בניגוד ל- "it" שהיה אומנם מפקד
אוגדה אבל דרגתו היתה נמוכה מזו של 14JXXWYZX) בזכות לשון
חלקלקה, חנופה, ו- "it" היה די בטוח שגם בעזרת שוחד וזיוף
מסמכים. מכל מקום, העובדה ששנוא-נפשו היה חבר במועצה דירבנה
אותו. חלק גדול מהדירבון נבע מהעובדה שלמרות שכבר הבין שגאוף
זה דבר טוב, הרי שראה במו-עיניו שגאופים שסרחו הצליחו יותר.
עובדה זו עוררה בליבו חמת-זעם שאין כדוגמתה, והוא נשבע שיגיע
להיות חבר במועצה בזכות עצמו, בזכות מה שהוא, ויותר מזה -
בזכות האמת. האמת היתה בעיניו (כפי שהיתה בעיני יתר הגאופים)
ערך עליון ומקודש - הדבר היחיד, אולי, שהיה לו אכפת ממנו. הוא
ראה את שאריות הכוכב מאכלות את עצמן. הו, הריגוש! כל-כך הרבה
כוכבים ראה נהרסים, ועדיין, גרם לו הדבר לרטט עדין ומרגש שאין
כדוגמתו בכל פעם מחדש.
והכוכב הזה היה כה חשוב וכה מיוחד. הכוכב הזה הוא הצעד הבא
שלו, הקלף הגבוה ביותר שנח לבטח אצלו ביד. והידיעה על כך גרמה
לריגוש שחש להיות גדול אף יותר, עד כי נאקה נפלטה מפיו. אף
גרופובול לא העז להסתכל עליו, אם-כי ללא ספק היו כמה שהגניבו
אליו מבטים בהערצה. הוא ידע טוב מאוד שכל הגרופובולים המקיפים
אותו הם רגילים, שנהנים מהרס לשמו ולא פועלים מתוך עיקרון,
ושנא אותם על כך. אך מובן מאליו שחברי צוותו היו פחות-או-יותר
הדבר האחרון שעבר במוחו כרגע. הוא הרשה לעצמו להתענג על תחושת
השנאה, הנקמה והכח שחש, למרות שידע שמאורח יותר הוא יגעל מעצמו
על שחש כך. עוד צעד אחד בכיוון הצדק נעשה. הו, כן! עוד מעט-קט,
והצדק ישלוט בכל. "צאו מהחדר!" הוא רעם בקולו. כל הנוכחים בחדר
נעלמו באחת. במחושים רועדים הוא ניגש אל הדלת ונעל אותה בנגיעה
קלה. תחושת העונג והאושר אפפה אותו מכל צדדיו. הוא הביט במסכים
כשהוא נאנח ונאנק. עוד ניצחון לצדק! הו, כן! הרעד השתלט עליו
והוא לא יכול היה עוד לעמוד על ברכיו. הוא נפל על הרצפה, עיניו
דבוקות למסכים, ורעד שלא נודע כדוגמתו עובר בגופו, מרטיט את
חושיו ומגרה את עצביו מעבר לגבול יכולתם. הוא המשיך להאנק,
להאנח, לגנוח ולצרוח עד שנוזל מוזר נפלט מגופו והוא התעלף.



המסע חזרה לכוכב היה אפרורי וארוך. "it" התהלך במסדרונות
החללית אנה ואנה חסר- סבלנות. הדו"ח היה מוכן בראשו כבר מהרגע
שקיבל על עצמו את המשימה, ולכן כעבור שעה וחצי בלבד מהרגע
שהתחיל לעבוד עליו כבר היה מונח לפניו דו"ח לתפארת. הוא היה
כבר חסר-סבלנות, וכשסוף-סוף נחתה החללית שחרר אנקת-רווחה.



הוא היה מוכן. הועדה התכנסה וחיכתה לו. הוא לקח נשימה ארוכה -
ונכנס פנימה.



פרק 2

"וכך גרמתי לתושבי הכוכב בירוקוס להפר את האיזון העדין שבין
הכוחות השונים, דבר שגרם למלחמה אדירה ובסופו-של-דבר לביקוע
ליבת הכוכב שלם, דבר שהוביל, מן הסתם, להשמדת הכוכב על כל
תושביו", סיכם "it" בנימה עניינית את המבצע. כל חברי המועצה,
כולל שני חברי הקונגרס, נותרו פעורי-פה. "it" הביט בהם
בהתרגשות קלה ובבחילה עזה. הרצון לכח והתאווה לשליטה שחלפו
במוחו ובכל גופו בעת שנכנס הגעילו אותו. והיות והוא הגעיל את
עצמו הרי שהרעד שתקף אותו נמוג כמעט כליל, והאדישות תפסה את
מקומו. הוא רק חיכה שכל הקטע הזה של לפאר את עצמו בפני אחרים
יגמר כבר, ולכן נצמד לעובדות כמה שיכל.
"יש שאלות?", שאל "it", בשטמה גלויה.
"לי יש שאלה", פלט לבסוף אחד משני חברי-הקונגרס, "איך עלה
במוחך הרעיון המדהים הזה של להציג בפני כל אחת מהקבוצות נשק
שטני והרסני מעין כמוהו, ולדאוג שהם יחשבו שזה נגנב מקבוצה
אחרת, שפיתחה את זה ושמרה את זה לעצמה?"
"ובכן, אדוני חבר-הקונגרס", השיב "it", "ראשית, הרשה לי לחלוק
עליך - לא היה זה רעיון מתוחכם כלל וכלל---"
"כן, אבל גם להעמיד בידם נשק הרסני וגם לגרום להם להאמין
שחבריהם בגדו בהם - הרי שזהו שילוב מושלם מאין כמוהו!" קטע
אותו חבר-הקונגרס בהתלהבות מרובה.
"עם כל הכבוד, אדוני חבר-הקונגרס, הרי שגם אם אני די גאה בעצמי
על שמצאתי דרך זו, הרי שאין היא מחוכמת כלל ועיקר - זהו
אלף-בית של כל הריסה. ושנית, היה זה אך חלק קטן מכלל התוכנית,
כפי שכבר הסברתי. ובאשר לשאלתך - איני יודע כיצד עלה רעיון זה
במוחי, אבל העובדה היא שהוא פשוט הגיע לשם."
"לי יש שאלה", חתך את האוויר קולו הנוקב של חבר הקונגרס
14ZXXWYZX, "אתה בטוח שחשבת על הרעיון הזה לגמרי לבדך ולא גנבת
אותו, בטעות כמובן, מאיזה גרופובול אחר?"
"it" הביט בו בשנאה שלא נודעה כדוגמתה, שהיתה כל-כך חזקה עד
שניתן היה ממש להריח אותה. "אדוני חבר הקונגרס", הוא אמר בשנאה
מופגנת ובאמת חזקה, "הרי הרגע אמרתי שאינני יודע מנין צץ רעיון
זה בראשי. אך מבטיח אני לך, שלו היה עולה במוחי שמו של
גרופובול כלשהו, בין אם גאוף ובין אם לאו, שהיה עוזר לי במבצע
זה - ודאי שהייתי מציין את שמו! ואני סבור שציינתי את שמו של
כל אחד ואחד מהגרופובולים שהשתתפו במבצע הזה, ואף ציינתי לגבי
כל אחד ואחד את התפקיד המצויין שביצע. כמו-כן, כפי שאתה בודאי
יודע, אני מעדיף להיצלות באש הגיהנום שבעה ימים ושבעה לילות,
לצרוח מכאבים, לצאת חי ולסבול כל ימי חיי, מאשר לגנוב רעיונות
מ - מ - ך !"
14JXXWYZX התכווץ בכסאו. למרות הכל, הוא עדיין היה גאוף,
ועדיין יכול היה לחוש את האמת בקולו של "it", במיוחד כשהיא
היתה כל-כך נוקבת וכל-כך אמיתי. שאר חברי המועצה - שהיו,
כמובן, גאופים גם הם - יכלו לחוש את האמת. הם חשו גם ביריבות
שבין השניים ובשנאה שרחשו זה אל זה - "it" לא ניסה להסתיר זאת
כלל - אבל האמת היתה כל-כך חזקה שהם נפלו שדודים. חבר הקונגרס
השני הביט בתמיהה במתרחש - הוא היה גרופובול רגיל לחלוטין, ללא
שמץ של גאופות, ואף-על-פי שהיה מורגל בגאופים לא קלט את
המתרחש. הוא הביט בכולם והמתין בסבלנות.
"הוא...... הוא....... הוא פשוט אומר את האמת, אדוני חבר
הקונגרס", הצליח לבסוף אחד מחברי המועצה לפלוט. חבר הקונגרס,
שידע את חשיבותה של האמת בקרב גאופים, הנהן בראשו ולא אמר
מילה, אף-על-פי שרשם בפנקסו מספר הערות קטנות לגבי חולשתם
האדירה של גאופים כלפי האמת ומה אפשר לעשות נגד זה ואיך,
לעזאזל, הם יודעים את הכל? מובן שכלפי חוץ היו פניו חתומות.
הוא כבר למד (פחות או יותר) להסתיר את תחושותיו מפני הגאופים -
לפחות את הקלות שבהן - ולכן אף אחד מהם לא אמר לו דבר. מה-גם
שעדיין היו כולם במידה זו או אחרת של הלם מוחלט מהאמת הישירה
והחזקה שבדבריו של "it" - מלבד "it" עצמו, שכמובן לא התפעל
מדבריו-שלו כלל ועיקר. לרגע קל נעץ "it" מבט חודר בחבר הקונגרס
ובפנקסו, אך מיד הסיט את מבטו והביט לכיוון שהיה עליו להביט.
"האם למישהוא מכם יש שאלות נוספות, רבותי חברי הקונגרס
וגבירותיי ורבותיי חברי המועצה הנכבדים?", שאל "it", ולא ניסה
להסתיר את הזלזול כלל וכלל. "לא", אמר חבר-הקונגרס. "לא",
התעשת גם 14JXXWYZX. לאחר אישור של כל חברי המועצה, פלט "it"
באדישות "או.קי., לכל אחד ואחד מכם יש עותק מהדו"ח. אתם יודעים
איפה להשיג אותי". ולאחר שהצדיע יצא מהחדר חופשי ומאושר,
ומצב-רוחו היה מרומם עד כדי כך, שכשמצא מישהוא שהציק לבעל חיים
תמים ומתוק ששוטט, לא הרג אותו אלא רק הפליא בו את מכותיו,
ונהנה לראות את בעל-החיים משתין על פצעיו המדממים של הפושע.
הוא ניגש אליו, ליטף את אחד מראשיו, הרים אותו ולקח אותו אליו
הביתה.



פרק 3

לאחר כשבוע מאותה ישיבת-מועצה, כשכבר עבד במרץ על הפרויקט
הבא, קיבל לביתו "it" מכתב שהזמין אותו להתמודד בבחירות הבאות
למועצה. "it" היה בחצי-שוק. הוא ידע שמכתב זה יגיע,
בסופו-של-דבר, אבל הוא היה בטוח שזה יהיה רק כשגילו יהפוך
להיות מספר תלת-ספרתי. אבל לא - הנה הוא קיבל מכתב זה, כשהוא
בן 88 בלבד! כמובן שהיו כבר חברי מועצה - ואף חברי קונגרס -
שהיו יותר צעירים ממנו, אך הללו הגיעו לשם בעזרת קשרים,
פרוטקציות, שוחד ותככים מתככים שונים. "it" לא היסס לרגע -
וניגש מייד להירשם.



הוא לא היה צריך לעבוד קשה כלל וכלל. הוא היה ידוע בתור עילוי
- אפילו יחסית לגאוף - ויושרו שימש דוגמה ומופת. וכך, עשר שנים
בלבד לאחר שכהן כחבר מועצה - הגיע, כשהוא בשנת התשעים ושמונה
לחייו בלבד, לכהן כחבר קונגרס.



הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות. להפתעתו הרבה, למרות
שהגרופובולים רובם ככולם היו שקרנים ותככנים - הם העריכו מאוד
את היושר. ואולי היתה זו הסיבה? בכל אופן, "it" התפרסם והיה
נודע ברבים כגרופובול הישר ביותר בכל רחבי גרופובוליה. "it"
מצא את עצמו מוזמן לביקורים-של-כבוד כמעט לכל מקום ומקום על
פני ממלכתו האדירה של הכוכב, אך לרוב סרב בתוקף בהסבירו ש"אין
לי מה לחפש שם", דבר שגרם, לתמהונו הרב, להגברת ההערצה של
תושבי הכוכב, שטענו בהתלהבות יתרה כי ""it" אינו זקוק לבקר
במקומות שונים ו"לרדת אל העם", לכאורה, כדי שיאהבו אותו. אנחנו
אוהבים אותו בזכות מה שהוא". "it" שנא את המשפטים האלה יותר
מכל. יותר מכל שנא את כל ה"חברים" החדשים שהחלו להתקבץ סביבו
לכשצבר הצלחה. הוא החל לפתח תחביב חדש, שנקרא בפיו - 'לגרום
לגרופובולים שמתחברים אליי אך ורק בגלל ה-"מעמד" לכאורה שלי
לפגיעה קשה ואכזרית ככל האפשר'. ואכן, כל אלה שרצו פתאום להיות
"חבריו הטובים" לכאורה נכוו ממנו קשות. הוא פשוט עשה מה שעשו
לו - ניצל את הגרופובולים. הוא לא שיקר להם - הוא אמר להם מראש
שזה מה שהוא הולך לעשות, אך הם פשוט התעלמו מדבריו מכיוון שהיו
בטוחים שהוא סתם צוחק איתם. אך הוא כמעט ומעולם לא צחק, מלבד
כשראה אותם נופלים בפח שכרו לעצמם. או-אז היה מתמוגג מעצמו,
ותחושת הצדק היתה גורמת לו לעונג ולסיפוק שלא ישוערו.
גרופובולים אלה לא פנו מצויידים בסיפוריהם לכלי- התקשורת, משום
שמי יעז להודות בקול רם שניסה לתמרן, לתחמן ולנצל את הגרופובול
האהוב ביותר בכל הזמנים?
וכן הלכה וגברה ההערצה אליו. מלבד היותו ישר וכן, גם היותו
אוהב-חיות וצמחוני הגביר את אהדת ההמון אליו, מה שהגעיל אותו
ונראה בעיניו כצביעות נוראית - איך מסוגל גרופוביל כלשהו להלל
ולשבח את מעלליו של אוהד-החיות, בעוד הוא לועס בפיו חתיכת בשר
מת? ובכלל, ככל שהלכה וגברה אהדת ההמונים אליו כן הלכה וגברה
שנאתו אליהם. 14JXXWYZX נשכח מזכרונו זה מכבר וכמעט ונמחה כליל
(למעשה, חוץ מפעם אחת, בה ניסה להיזכר בשמו המקורי שלו ולא
הצליח. או-אז עלה במוחו שמו המתוסבך של 14JXXWYZX - שכמו לכל
גאוף, היה זה כינוי שהודבק לו - וחשב על משמעותו. המשמעות היא
שהוא כמו רובוט - ארוך, מחושב, מתוסבך, קטלני. מעין מכונה שאיש
אינו מסוגל לסבול, יצור מיותר שיותר טוב בלעדיו. או-אז הרגיש
"it" רגע קצר של הזדהות עם 14JXXWYZX, אך כעבור זמן לא-רב עבר
רגע זה והתפוגג כליל).



פרק 4

בשנתו ה- 20 כחבר קונגרס נפלה אצלו ההחלטה. הוא תמיד ידע
בתת-המודע שלו שיהיה זה צעד נבון, אך לקח לו לרעיון זמן-מה
מהרגע שהתגבש ועד שהגיע אל המודע שלו כשהוא שלם כליל. הוא החל
לתכנן לעצמו תוכניות מתוכניות שונות, ולאט-לאט, במרתפי ביתו
האפלים, העמוקים והחשוכים, בייחד עם אינסוף בעלי-החיים שאימץ,
קרמה התוכנית עור וגידים. הוא עבד עליה בכל שמץ של רגע פנוי
שהזדמן לידיו. לא היה ולו חלקיק-זמן אחד שלא נוצל לטובת
הפרוייקט הענק. הוא החל למצוא תירוצים מתירוצים שונים כדי
להתחמק לביתו ולעבוד על הפרוייקט בשקט. לעיתים היה פשוט קם
ואומר "נמאס לי מכם" באמצע ישיבה או פגישה כלשהי, ואף גרופובול
לא העז להעיר לו על כך מעולם. הוא ניצל ללא כל בושה - ובצורה
מחפירה לחלוטין על-פי הגדרתו האישית - את היחס המועדף-כביכול
שקיבל. הוא נהנה לראות את עמיתיו לקונגרס, ששנאו אותו
שנאת-מוות (בין אם היו גאופים ובין אם לאו), מחייכים אליו חיוך
נחמד ככל שהיה ביכולתם (שהיתה, אגב, מוגבלת בצורה שלא תעלה על
הדעת), טופחים על שכמו או סתם מברכים אותו בשלום בעוברם ליידו.
אבל לו לא היה איכפת כלל, כי התוכנית הזדונית והמרושעת שבמוחו
גדלה והתפתחה יותר ויותר מיום ליום. דבר אחד השתנה אצלו - בזמן
האחרון הוא החל לחייך יותר ויותר. משהסתכל על הקורבן הבא שלו
וחזה את גורלו, היה חיוך רחב מתפשט על פניו, חיוך שלעיתים לא
מש ממנו כל היום. רק כשאינספור בעלי-החיים שלו היו מתרפקים
עליו היה נעצב אל ליבו, מחבק אותם באהבה אינסופית והיה ממלמל:
"אני מצטער, אבל אתם יודעים שזה הכרחי. אתם מבינים אותי,
נכון?" ואז הוא היה פורץ בבכי, והם היו מצטרפים אליו, באלפי
קולות, ליבבה אחת גדולה.



התוכנית הושלמה. למעלה משנה שלמה הוא עבד עליה. תכנן ובנה,
עבד וחשב, ועשה כל שהיה לאל יכולתו כדי להשלים את המשימה על
הצד הטוב ביותר. את האישור שקיבל השיג הרבה יותר בקלות ממה
שחשב - הוא פשוט טען שהסיווג שלו סודי מידי אפילו בשביל הדרגות
הגבוהות. הגרופובולים היו רגילים מידי להיותו דובר אמת, עד שגם
הגאופים המוכשרים ביותר לא זיהו את השקר בקולו (ולאמיתו של
דבר, גם אם היו מזהים הרי שלא היה להם אומץ להודות בקול רם ש-
"it" משקר!) בנוסף לזאת, לא היה זה שקר שקרי ביותר - היות
ומבחינתו באמת אסור היה שהדבר ייחשף לגרופובול כלשהוא מלבדו.
הכל, מבחינתו, הלך חלק בצורה שבחלומותיו הוורודים ביותר לא
העז לקוות. היתה זו התוכנית הגאונית ביותר שאי-פעם הגה
גרופובול כלשהוא, וליבו היה מלא גאווה על כך. היה בה הכל:
תככים, מזימות, שקרים, רמאויות, ומעל לכל - תחכומים מדהימים
שאין להעלותם על הדעת. במיוחד מצא-החן בעיניו הצורה בה גרם
לקורבנותיו לפנות כנגד חבריהם וכנגד עצמם. כמו-כן ריבוי
חומרי-הנפץ, הרעלים, הפתיונות וההיתקלויות הציתו את מוחו. הוא
החל.



שנה אחת עברה.



השמיים היו צהובים מדם וצרחותיהם של הנשרים ושל העורבים קרעו
את האוויר. המחזה היה מבעית. מידי פעם נשמעו שריקות הפגזים,
שהאירו את השמיים בכתום נוראי. הפצועים קרטעו לכל עבר, תוך שהם
הורסים את כל מה שנקרה בדרכם, בעיקר את הסלעים ואת הצוקים שהיו
כנמלה לטלפיהם ההרסניות. העננים שבשמיים ניסו להמלט מן האדים
הרצחניים, אך לשווא. ההרס היה זרוע מסביב. העולם הקטן, הירוק
והשקט נחרב באחת.



"it" היה מרוצה מעצמו בצורה שלא תאמן. ממקום-מושבו בגן העדן
ראה את מיליארדי הגרופובולים שעל הכוכב עולים למעלה ונשרפים
באש הגיהנום. הוא רטט מרוב עונג. גרופובוליה, הכוכב החזק ביותר
ביקום, הושמד.
הוא רעד.
   הצדק ניצח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לצחוק יודעים,
לבכות יודעים
אבל לא מגלים
שיודעים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/01 18:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם ענבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה