"בבקשה" התחננתי בפני השומר, "אני חייב, רק חצי שעה" ביקשתי
ועיניי פגשו בעיניו הקשישות. "טוב" נאנח ונעתר לבקשתי, "חצי
שעה וזהו, וכדאי שאף אחד לא ידע מזה" הרתיע. "תודה, באמת תודה"
מילמלתי ונכנסתי לתוך הכיפה במצפה הכוכבים. השומר נעל מאחורי
את הדלת והביט סביבו לראות שאיש אינו מבחין, אני מאידך המשכתי
צועד לעבר מעטה הזכוכית שעטף את הכיפה. כל אימת שאני מביט
בשמים רווי הכוכבים ליבי מתמלא פליאה והפעם גם עצב קל. ראיתי
אותה לפני חודשים מספר, היינו יחדיו בנמל המרכזי של איזושהי
תחנת חלל. היא עצרה לרגע והביטה בי ממושכות. אני, כמוה הבטתי
בה. היא היתה פשוט מדהימה. אלוהית. שערה שחור, עורה לבן צחור,
עיניה תכולות מלאות אהבה ושפתיה. או שומו שמיים, שפתיה, מה
רציתי לטעום את שפתיה. היא חייכה לעברי חיוך קל ומתוק. ובו
ברגע ידעתי כי אותה אני אוהב, וכי היא בת זוגתי שהגורל זימן
לי. מעטים הם האנשים אשר זוכים לראות את החצי השני שלהם, אותו
חצי שבלעדיו הם רק חצי אדם, באותו הרגע ידעתי אושר מהו לראשונה
בחיי. ולפתע פתאום זר אחז בידה "הולכים עכשיו" פסק ולקח ממני
את אהבתי היחידה. היא והזר נעלמו בתוך ההמון ואבדו ממש כאילו
היו תעתוע דמיון אכזרי ותו לא. על אף שמעולם לא שבתי לראות
אותה, דמותה לא עזבה ולו לרגע קט את דימיוני. ליבי מחסיר פעימה
בכל פעם שפניה רוקמים עור וגידים למול עייני העצומות.
האדם כבש את החלל, אפשר לומר זאת בבטחה. כיום ישנם מאות כוכבים
מיושבים ברחבי האינסוף האימתני הזה. לצערנו המעבר ממקום למקום
הינו ארוך ומייגע ויכול להארך שנים מספר. את אהובתי שלי, שאת
שמה טרם ידעתי. איבדתי לחלל מנוכר זה. אין לי מושג לאן לפנות,
הייתי מוכן לתת את נשמתי שלי ולו לראות עוד פעם אחת את עינייה,
לראות את החיוך הקטן ואולי אם יתמזל מזלי לחבקה. או! כמה
שהייתי רוצה לחבקה, יותר מכל דבר אחר בכל העולם הזה. מה מתסכלת
הידיעה שנפשי התאומה אי שם, וכי יתכן ולעולם לא אראה אותה.
לעיתים אני מרגיש כאילו תהום אדירה נפערת בתוך ליבי ותחושת
ריקנות וטעם הדם ממלא את פי.
מדי יום ביומו אני מגיע הנה, למצפה הכוכבים, ומביט מעלה לעבר
מאות הכוכבים שמעלי, אולי גם היא מביטה מטה, מחפשת אותי, תוהה
לעצמה שמא אני שם למטה, מחפש אחריה.
ואם היא כן, כמה הייתי רוצה שתדע שאני גם.
"אז אם את שומעת, אני עדיין פה, מחכה, מחפש ולא מפסיק לאהוב". |