אני רץ וצוחק, צוחק ורץ, מתרחק מהם, בריצה מהירה וחיוך, "משה,
משה תחזור" הם צועקים לי ומנפנפים לי בידהם, אבל אני לא שומע
כלום כי אני צוחק בקול רועם ורץ, הכי מהר שאפשר, במהירות העולה
על האור והחושך גם יחד, רץ וצוחק. כמו שתי מכונות הרגלים שלי,
עובדות ללא הפסק, ללא מנוחה, שועטות על הדרך, בועטות, חורכות
את המדרכה, מרחיקות אותי מהם, מקרבות אותי אלי.  הם לא ירדפו
אחרי, לא כרגע לפחות, הם יודעים טוב ממני שאין להם שום סיכוי
לתפוס אותי, כי הפעם אני לא סתם רץ, הפעם אני רץ וצוחק.  זה כל
העניין, הרגלים שלי היו קורסות מזמן אם לא היה הצחוק שמספק להם
אנרגיה זמינה ומתפרצת בכל רגע. כי הצחוק הוא הדלק, המפתח,
הצחוק הוא הנשק הסודי ובזכותו אני רץ כל כך מהר עד שאני מעבר
לחומר, מעבר לתפיסה. כמו רוח אני, רוח שצוחקת על כולם, שום כוח
שבעולם לא יוכל לעצור אותי עכשיו, לא רשת  ולא סורג, לא כותונת
ולא תרופה. כלום. רק אני אוכל לעצור את עצמי, וגם זה יהיה רק
במקרה, אם רגלי יתבלבלו לפתע בינן לבין עצמם ואני אמעד ואפצע,
רק אז הם יצליחו לתפוס אותי. וגם אז, כשיצליחו לשים את ידם
המזוהמות עלי, ויצהלו כמו סוסים "תפסנו את משה סמוכא, תפסנו את
משה סמוכא" אני לא אבכה, לא אזיל דמעה אחת, להפך אני אצחק,
בדיוק כמו עכשיו. כי הצחוק הוא שמניע אותי, נותן לי את הכוח
להמשיך  ולעוברים והשבים סיבה לבהות בי. לא בכל יום הם רואים
איש כמוני, רץ וצוחק. אומנם יש מידי פעם פה ושם כמה אנשים רצים
ופחות מזה צוחקים אבל אחד שעושה את שני הדברים יחד? הרי זהו
מחזה, זו הצגה בחינם, זו הופעת השנה, אני בטירופי צובע להם את
החיים. הנה סוף סוף יהיה להם היום מה לספר כשיחזרו לביתם
הדהוי, אני יכול לשמוע את אנחות הרווחה הנפלטות מפיותיהם.
הופעתי גורמת להם לחשוב שהם בסדר, שהם נורמלים, שרק הם מכירים
את המציאות הנכונה אבל אני יכול לחוש מתחת לתחושת ההקלה
המזויפת את הקנאה שמבצבצת בחשאיות מכל גופם הנמק. כמה ממכם היו
רוצים לעזוב את הכל, את סלי הקניות, את הבגדים, החשבונות, את
האשה, הבעל, הילדים, ופשוט לרוץ, לרוץ רחוק, למקום אחר להתחלה
חדשה, לא ידועה. כמה ממכם היו רוצים לצחוק?

עד שאני לא נעלם מקו ראיתם הם לא עוזבים אותי במבטם העצוב. כן
אני יודע שלא כולם כאלו, יש גם אנשים אחרים בעולם, כמו לדוגמא
האנשים שמתעלמים, פעם לא היו אותם אבל היום, כמו שאבא שלי תמיד
אומר, היום הכל להפך, בכל פינת רחוב ניתן למצוא קבוצה שלהם,
אלו שכביכול ראו כבר הכל, אדישים, לא מתרגשים כבר מכלום, אלו
הכי מסכנים, השלימו עם עליבותם, אפילו שלא חסר להם כסף. עליבות
לא תמיד מתקשרת לכסף, הנה אני, אין לי כלום אבל אני לא עלוב,
אני רץ וצוחק. והם צועקים לי "משה סמוכא תחזור" אבל אני לא
מקשיב, אני רק צוחק וצוחק, ממש מתגלגל מצחוק כאילו מספרים לי
מאות פואנטות, רק את הסוף של הבדיחות, אחת אחרי השניה, כבר
כואבת לי הבטן מרוב צחוק אבל אסור לי לעצור, אני חייב להמשיך
לרוץ ולצחוק. יכולתי כבר להשתתף במרתון עם המרחק שעברתי, חבל
באמת, אני מהרהר ביני לבין עצמי, אם כבר לרוץ אז למה לא
במרתון, הנה  בעיני רוחי אני יכול לראות את עצמי מהצד, רץ
בקלילות את כל המסלול, עוקף בחדווה וששון אצנים מאומנים וחוצה
ראשון את קו הגמר. וכשישאלו אותי הכתבים שיעוטו עלי אם אני לא
מתבייש לנצח ספורטאים ותיקים ומנוסים ממני כך בהנף היד, אז אני
רק אצחק להם בפרצוף, אחטוף מידהם את הפרס ואמשיך לרוץ. לרוץ
ולצחוק. לפחות יש לי עכשיו גם סיבה טובה. איבדתי את שפיותי אך
זכיתי במדליה.

אני רץ וצוחק, עובר בינכם, בין כל האנשים המסכנים והעלובים,
מתפתל בין מבטכם הנבובים ושומע אתכם מלחששים בהתנשאות
שהשתגעתי, ירדתי מהפסים, ובכלל, איבדתי את דעתי. כך הם אומרים,
שאיבדתי את דעתי. היי דעתי היקרה, מה דעתך על כך, האם איבדתי
אותך? ואם כן, אז גלי לי דעתי היקרה, היכן את מסתתרת? היכן את
מתחבאת? אולי מאחורי העץ, או אולי מתחת לספסל, ואולי דעתי
היקרה, אולי היום, כמו שאבא שלי תמיד אומר, הכל להפך, אולי
בכלל אני זה שמסתתר היום, אולי בעצם את זו שאיבדת אותי, כן, זה
כבר נשמע הרבה יותר טוב, את איבדת אותי, ועכשיו לא אני אלא את
עומדת חסרת אונים מול חבורת רופאים דעתנים שקובעים שאת יצאת
מגופי, או שאיבדת את גופי, ואת מחפשת אותי בפאניקה מאחורי כל
עץ, וכל ספסל, איפה הגוף שלך? הם ינזפו בך, איך יכולת לאבד
אותו? ישאגו ואת תתכוצי לך בפינה, תתפללי שהכל חלום רע, תעצמי
את עינייך ותחלמי שאחזור. הו דעתי היקרה, התעוררי נא,  לו רק
השכלת לפקוח את עיניך היית רואה אותי ממש מולך, רץ על השביל,
רץ וצוחק.

פעם הסוף היה נהוג להיות טוב, פעם. אבא תמיד נהג לומר לי "משה
סמוכא, תקשיב לי טוב טוב, אם אתה רוצה להצליח בחיים אתה צריך
להבין דבר אחד פשוט. היום הכל להפך" והוא צדק, היום באמת הכל
להפך, הנה רק הרגע עברתי ילד שהפריח בועות סבון מרובעות וילדה
חמודה לידו שפוצצה ילדה אחרת במכות. אם פעם הסוף היה נהוג
להיות טוב, אז היום הסוף הוא רע. כי היום הכל להפך, ואני כבר
למדתי שאין טעם להלחם בהפך, אני מקבל אותו בהשלמה כי ידוע הרי
שבסוף הם יתפסו אותי. כבר עכשיו אני יכול לשמוע אותם מצמצמים
מרחק, עוד מעט כבר לא יקראו לי לחזור אלא יחזירו אותי בעל
כורחי ללא הסכמתי. הם יסבירו לכולם שנשברתי, שהייתי נשא,
שהמחלה היתה כל הזמן רדומה, ועכשיו בגלל הכל היא התפרצה ואני
חייב טיפול דחוף שירגיע אותי, שיגרום לי לא לצחוק ולא לרוץ.
אבל אני לא דואג כי רופאים הם אנשים מצחיקים, אפילו מצחיקים
מאד. הספקתי להכיר אותם טוב את הרופאים האלה, הוא רץ אל סופו
בודאי יאמרו זה לזה בבדיחות הדעת בעודם רוכנים על אלפי טפסים
וניירות ששמי מתנוסס בראשם, ואני אשכב שם תחתם על הרצפה ולא
אוכל שלא להפסיק לצחוק, אנשים טיפשים, חסרי דעת ובינה. את הסוף
עברתי מזמן, עוד הרבה לפני שהתחלתי לרוץ.

אני רץ וצוחק וזורק את החולצה כדי להפטר ממשקל עודף ולהקל על
הגוף, אחר כך גם המכנסים הקצרים ובסוף גם את התחתונים, אני לא
מתבייש שאני ערום, פעם זאת היתה סיבה לבושה, אבל היום, כמו
שאבא שלי תמיד אומר, היום הכל להפך, כמה שפחות בגדים, יותר
יקר. לא תמיד אני מבין את אבא שלי. אך גם כשאני ערום  קשה לי,
ואני כבר בקושי נושם, גופי הוא גוף אנושי ומתחיל להשבר תחת
המאמץ. הכל  רועד, ועומד לקרוס, כי אני לא גיבור על ולא דמות
מצויירת. צריך להמשיך ולא להשבר אני מסנן לעצמי, בכל מחיר.
והמחיר כבד אך אין ברירה. ההצלחה היחידה שלי בחיים היא אותה
מדליה שזכיתי באותו מרתון נשכח, אך עכשיו היא מכבידה עלי ועל
צוארי, ואני קורע אותה מעלי ומעיף אותה רחוק ממני ככל שרק
ניתן, בדיוק כמו שזרקתי לפני כן את השפיות. גם היא כמו המדליה
האטה את התקדמותי.

ואני רץ וצוחק, חופשי מעול החיים, נטול כל תארים ובגדים. זקן
ערירי שיושב בצד הדרך מחייך לי חיוך קטנטן בזוית הפה, זה בן
האדם הראשון שחייך אלי בכל הדרך, זקן חכם, עיניו בורקות, זקנו
לבן ונקי. נראה שכבר עבר הכל בחיים, זה בסדר מותר לך להאט, הוא
אומר לי ברוגע ומחייך לי שוב חיוך קטנטן בזוית הפה. ואני שלא
מאמין לאף אחד בוטח בו להפתעתי, כמו רכבת שמתחילה את עצירתה
כמה קילומטרים לפני היעד כך גם אני, הרגלים מאיטות את עצמן,
הגוף נהיה פחות חד, זו כבר לא אותה הרוח שחתכה את האויר,
התנועה מתעגלת, הנשימה מתארכת. העצירה מתקרבת. הנה אני הולך.
הליכה מהירה גם זה סוג של התקדמות, אני מנחם את עצמי ונזכר
בדבריה של זונה ששכבתי איתה פעם "ברגע שיש סדק אחד בחומה" היא
כבר פרוצה, כך היא אמרה לי, ועכשיו מתברר לי כמה צדקה, מהליכה
מהירה הדרך קצרה להליכה רגילה, גם לצחוק כבר קשה לי, הוא גווע
כנגד רצוני, צחוק בוגדני, ואני מנסה בכוח אבל זה כבר לא מצליח,
כמה גיחוכים ספורים וזהו. הצחוק נדם, על פני נותר לו כעת רק
חיוך אילם שנמרח לו מצד לצד גם חיוך טוב לי, אני שוב מנסה לנחם
את עצמי אך גם זה מתחיל להתכווץ ולהצטמק לו עוד ועוד, ואני חסר
אונים לא יכול לעשות שום דבר בנידון. רגע לפני שהוא נעלם לגמרי
הוא נעצר ומתקבע במקומו. ממה שהיה פעם צחוק רועם ומתגלגל  נשאר
רק  חיוך קטנטן בזוית הפה. בדיוק כמו של הזקן.
ובאין צחוק אין גם דלק לרגליים. ובאין דלק לרגלים כל המתח
נופל. אני עובר במהירות לצעדה איטית, חרישית, צעדה שמשלימה עם
הגורל, שמכירה כבר את הסוף. מוזר, חשבתי שעברתי את הסוף מזמן
אבל מסתבר שהוא תמיד נשאר לפניך.
בסוף אני עוצר.
כל השרירים רועדים עדיין מהמאמץ, ואני מרגיש איך לאט לאט הם
מתקשים, ונתפסים, ודמעה קטנה ויחידה מבצבצת מעיני השמאלית,
גולשת באטיות על לחיי הסמוקה, אותה זונה גם אמרה לי שתפקיד
הדמעה לנקות את מה שבפנים מכל הלכלוכים, לשטוף אותם החוצה, אבל
אני יודע שכל עוד הדמעה שטה לה בתוכי היא היתה נקיה וזכה ורק
עכשיו, כשזלגה מעיני ובאה במגע עם העולם הפכה מלוכלכת ומלוחה.
גשם מתחיל לרדת ואני לא זז, מאובן על כל שרירי, כמו סלע בזלת
שחור מוצק. ראיתם פעם פסל ערום מזיל דמעה? כך בדיוק אני נראה,
פעם הייתי רץ וצוחק, זה היה לא מזמן, אבל היום, כמו שאבא שלי
תמיד אומר, היום הכל להפך, היום אני עומד. עומד ובוכה.