אמרתי לך שאני לא אדם נחמד.
זה לא נכון שאדם פוגע כי הוא לא נחמד, אלא הוא לא נחמד כי הוא
פוגע. זה לא אותו דבר.
אילו הייתי מתאמצת לא לפגוע כך, לא היית פוגעת.

אף פעם לא הייתי מאוהבת בך.
אז מה היו כל הימים הללו, כל הלילות? אז כשחיבקת אותי, נישקת
ואהבת?
סתם? שקר? העמדת פנים?
מדוע כל מי שמכיר אותנו נחר בגיחוך לשמע המשפט הזה?

הפחדת אותי אז בהתחלה, ובכל זאת נשארתי.
זאת ההקרבה שלך? באמת?
מאז לא אמרתי מילה, לא לחצתי.
זאת את שדחפת קדימה ואני שהלכתי אחריך.
את יזמת, אישרת, רצית וביטלת.
רק את, בלי לשאול אותי, אף פעם לא שאלת.

אני אוהבת אותך, לא יכולה לדמיין את עולמי בלעדיך.
אבל את לא יכולה לתת לי נשיקה אחת כשביקשתי?
גם אמרתי כמה היא חשובה לי!
איזו מין אהבה זו אם אינך מוכנה לתת כלום מעצמך?
שום דבר.

תירוצים. סיפורים.
פשוט לא רצית, או הפסקת לרצות, אבל לא היית מוכנה לומר זאת.
כבר השלמתי, הפנמתי, לא כועס יותר.
כשתפנימי גם את, אסלח לך.