רגע ראשון, דמעה שקטה מחליקה על הלחי של פנים עצובות שמסתירות
מחשבות בראשי. זכרונות, מראות, דמיונות ותקוות הן רק חלק קטן
מרגש עצום של אהבה אפלטונית למחצה. חציה האחר הוא אהבה אמיתית
שצובט בכל רגע בלב השבור הנואק לעזרה. ידיים שלופות לעזרה,
מושטות מכל עבר, אך עיניי הקסומות עיוורות מלראות, אולי זה
מפני שהמוח שר את השיר ההוא "...אם לא היא, אז אף אחת. יותר
טוב כלום מכמעט..." ואולי מפני שבעצב הזה חבויה תקווה ענקית
לאושר המיוחל, או
מפני שרגעי האושר הקטנים שמלווים יחד עם האושר הזה ממתיקים
אותו קצת אין לי תשובה לתהיות הללו וגם לא פתרון לעצב הזה.

רגע שני, מחשבות צלולות חולפפות בראשי, ופתאום המחשבה הזאת
הגיעה, כיצד אצא מהמבוא הסתום הזה? ואז קופץ לראש הפתרון.
בהתחלה נכנסתי לצינור שבכניסתו כתוב באותיות של קידוש לבנה
"צינור האהבה" בהתחלה הכל היה נפלא וורוד ומדי פעם היו פתחי
אוורור שעשו רק טוב, לא הייתה סיבה להביט לאחור. אך בשלב
מסויים כיוון הצינור השתנה וצנח מטה במהירות, כבר לא היו פתחי
אוורור, והאור כבר לא הגיע, הגעתי לסוף, ומשם אין יציאה.
מסתבר שהדרך החוצה נמצאת רק מאחור ועלי לחזור לשם, אך העליה
עכשיו קשה ולכן אני מוותר. חושב על זה שוב ולא מוצא פתרון אחר.
החלטתי שמעכשיו אני מסובב את הראש ומתחיל לחזור למעלה מבלי
להביט לאחור, אולי רק לפעמים כדי לראות הפנים היפות של אהובתי
האמיתית, אך לעולם לא אשוב ללכת בעומקי הצינור.