[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לפני מספר שבועות בעוד אני מעלעלת באחד מעיתוני הנשים האהובים
עלי נתקלתי שוב בעוד אחת מאותן כתבות מופרכות המנסה לצייד את
הציבור הנשי באמצעים מגושמים ומוטעים לבדיקה והערכה של ציוד
התשמיש הגברי. בין הטיפים המופרכים שמעניקה הכותבת במאמר
לקוראות הצמאות למידע בנושא חשוב הזה, 'הצצנה לבליטות
שמתעוררות בירכיו העליונים של הגבר' או 'נסו להיתקל בגבר בחשאי
ולממש קלות את איבר מינו'.
'הו, חוות יקרות!' קראתי בתסכול, 'עד מתי תמשך הבורות הזו?!
הרי אמצעים שכאלה בוודאי גוררים מדי שנה לפחות עשרות מנשות
ישראל לסיטואציות על גבול הבעילה אם לא יותר מכך!'. אלא שבערב
כאשר שיתפתי את חברי נדיב הממדים שרגא, בסיפורי המעשיות
שמאכילים את הציבור הנשי התמים של ארצנו קרא זה לפתע:
'ירונה, הרי את יודעת שבדרך כלל אני תומך בך. אבל בנקודה הזאת
מה זכות לך לדבר כאשר את מונעת מאחרים את הידע היקר שניתן לך
במזלך הרב, ומתלוננת לאחר מכן על בורותן המרובה?!'
'שרגא!' קראתי בקול נרגן, כדרך כשאני עושה תמיד כאשר הוא מתחיל
בשטויות הזכריות שלו. אבל הפעם שרגא לא וויתר.
'לא, באמת!' הוא אמר בקול נואש.
והמילים האלה גרמו לי לחשוב. מה מותר ירונה מחברותיה הנשים?
למה שאני אהנה ואחרות יסבלו? והנה חשבתי שוב על זכרה של סבתא
יוכבד, איך הייתה מגיבה אם הייתה יודעת שאני מגלה את סודה?
הסוד שהביא לה חיי מין מאושרים עד גיל 87 בו נפטרה בשיבה טובה.
חשבתי על כך והגעתי למסקנה שסבתא יוכבד הייתה נגנבת מזה.
בקיצור, לא נותרו לי תירוצים. והנה כאן על גבי בימה זו, אני
מוצאת לנכון להציג את התיאוריה שפיתחה סבתא יוכבד, ושהייתה
אולי פרוייקט חייה החשוב ביותר.
לא מדובר אולי בתיאוריה מסובכת ומתוחכמת כמו תיאורית היחסות או
תיאורית הקוואנטים, אבל בתכל'ס, כמה אנחנו משתמשות בתיאורית
היחסות או בתיאורית הקוואנטים בחיי היום יום?! התיאוריה שבה
מדובר, 'תיאורית השוואנצים' אומנם לא נבחנה עדיין בשום מוסד
אקדמי ידוע שם (אני עדיין מצפה שמישהו ירים את הכפפה ויבדוק את
הנושא לעומקו. אולי כמה חוקרים מאקדמית שינקין או מאקדמית
פילוסוף החדשה ברח' ברזילי) אבל לסבתי ולי היא הפכה לשימושית
הרבה יותר מכל תיאוריה אחרת, והוכחה כנכונה ב- 90% מהמקרים
ומעלה, לפחות. כמו כן היא נכנסת ככפפה ליד לתחום המדעי המכונה
פיזיונומיה בו עסקו אנשי מדע ידועי שם בעולם העתיק כגון, אם
לתת רק שם אחד: אריסטו .
כאדם ישיר ות'כלסי איני אוהבת לספר חצאי אמיתות ולכן אספר את
הסיפור בדיוק כפי שקרה. אם הוא פוגע במוסר או בטעם הטוב של מי
מהקוראות אני מקווה שהתועלת שיפיקו לאחר מכן מהתיאוריה יפצה על
הפגיעה באנינות נפשן.

לפני 6 שנים הייתה סבתי יוכבד על ערש דווי. הרופאים אמרו שהיא
עלולה למות כל רגע ונתנו לה יום או יומיים לכל היותר. גדודי
הנכדים והנינים הובהלו במלואם מרחבי הארץ למיטתה בבית חולים
איכילוב לחלוק לה כבוד אחרון ולהמלט על נפשם חזרה לצפות בברלי
הילס 902010 שהייתה אז מאוד באופנה. והנה אני, שהייתי אז קצינת
קישור בקריה, דווקא אני שהייתי כל כך קרובה למקום האירוע
רותקתי לבסיס מסיבות מבצעיות בשעות הביקור המשפחתי. אולם לא
אני האדם שיחמיץ את סבתו על ערש דווי! ואכן, מיד כשהתפניתי
מיהרתי לבית החולים. צוות המחלקה האונקולוגית אומנם ניסה תחילה
למנוע ממני להגיע לסבתי בתירוץ שהמחלקה נסגרה, אולם לאחר
שהבהרתי להם את חומרת המצב השתכנעו והתירו לי להיכנס. אני
זוכרת אור פלורוסנט מדכא ואת עצמי לבד במחלקה האונקולוגית של
איכילוב ביום שישי בלילה, מוקפת בריח הנורא של המוות. כל
החברים שלי בטח מתכוננים עכשיו לצאת לאזימוט חשבתי לעצמי
(הייתי אז ילדה מפגרת שאהבה מוסיקת שנות ה- 80 ושמלות שחורות).
זה ציער אותי לרגע, אבל אז נזכרתי שאני בת"א ואני יכולה מיד
אחרי הביקור להשאיר את סבתא למות ולקפוץ לאזימוט להפתיע את
חברות שלי.
נכנסתי לחדרה של סבתא, היא ישנה אז התיישבתי לצידה. לא היה לי
נעים להעיר אותה. אני מקווה שהיא תתעורר עד שעה 23:00 חשבתי
לעצמי, יש כניסה מוזלת לבנות עד שעה 00:00. אבל הזמן עבר וסבתא
לא התעוררה. המצב התחיל להיות מביך. הבטתי על התקדמות מחוגי
השעון בעצבנות והתחלתי להשתעל בקול רם אבל שום דבר לא עזר,
סבתא ישנה כמו חמור ואני התחלתי לתהות אם לא איחרתי לגביה בכלל
את המועד. אבל אז היא נחרה והבנתי שהיא עדיין חיה. וזה שימח
אותי. רציתי עדיין לדבר עם סבתא יוכבד. למרות כל מה שסיפרתי
בסה"כ די חיבבתי את סבתא יוכבד. היא הייתה סבתא זפטה כזאת, כמו
שכינו אותה במשפחתנו בלצון, ולמרות שבשנים האחרונות קצת
התדרדרה במצבה וקהתה בחושיה עדיין היה אפשר להעביר אתה כמה
בדיחות מתחת לחגורה.
ובכן, היא חיה. זו הייתה הבשורה ומאחר שכך החלטתי לבצע עוד
ניסיון אחרון להעיר אותה לפני שאני עוזבת בלי להגיד שלום.
עכשיו התחלתי להשתעל בקול רם כל כך שאני אתפלא בהחלט אם לא
הערתי את המחלקה האונקולוגית כולה והזעקתי חצי מהאחים לבדוק אם
מי מחולי סרטן הריאה אינו פולט ברגע זה מעט מריאותיו על
הסדינים הלבנים.
סבתא התעוררה בבהלה. 'ירונה מותק, את בסדר?' היא שאלה.
חייכתי. 'אני בסדר' אמרתי. 'אני רק צריכה כוס מים'. סבתא הגישה
לי את בקבוק המים המינרלים שנמצא ליד המיטה שלה.
'שתי, מותק.' היא אמרה.
שתיתי.
'אני מצטערת שלא יכולתי לבקר אותך קודם. ריתקו אותי לבסיס.
היינו צריכים לפוצץ כמה דברים בלבנון' אמרתי וקרצתי לה.
'אני מבינה מותק,' אמרה סבתא 'סבתא שלך יודעת שאת קצינה חשובה.
אני שמחה שאת מפוצצת דברים.'
חייכתי אליה במתיקות.
'איך את מרגישה?' שאלתי.
'הוי ירונה, האמת שהרגשתי כבר טוב יותר. אמא ואבא שלך אמרו לי
שהרופאים חוזים שלא נותר לי הרבה זמן.' היא השפילה מעט את קולה
במילים האחרונות.
'ככה הם אמרו? זה לא מה שאני שמעתי.' הבעתי פליאה.
סבתא חייכה חיוך חלוש. 'אני יודעת,' היא אמרה, 'הם לא רוצים
שהילדים ידעו. אבל ככה זה. למה את חושבת שכולם באו לכאן היום
ככה?' היא הנידה בראשה בהבעה יודעת כל כאילו היא מנסה להבהיר
לי נקודה כלשהי.
'לא חשבתי שככה יסתירו מאתנו דברים.' אמרתי בכעס 'בסה"כ אני
כבר בת 20 ויש לי תפקיד אחראי בצבא. יכולים לספר לי דברים
כאלה.'
סבתא הנידה שוב בראשה, כאילו היא מבינה לצערי.
'יש דברים שקשה לספר לילדים שלך' היא אמרה. 'תביני אותם,
מותק.'
'אני מבינה' אמרתי ושתקתי.
ישבנו ככה במשך מספר דקות עד שסבתא, בניסיון לחלץ אותנו
מהשתיקה המעיקה אמרה: 'אז מה ירונה, איך החיים?'
'תאמיני לי סבתא, את לא מפסידה.' אמרתי לה 'די מחורבן.'
'למה ירונה? מה לא בסדר?'
'עזבי סבתא,' אמרתי לה 'זה דברים אישיים. כל מיני דברים. למשל
הגיע איזה מב"ס חדש שרוצה להשאיר את הסג"מים רבעים.'
'מה זה רבעים?' שאלה סבתא בעניין.
'זה אומר שאני אצטרך להשאר שבת לארבע בצבא.'
'מזה את מוטרדת כל כך, מותק?' שאלה סבתא בהבעה משתוממת, נדמה
היה לי שהיא לא מייחסת חשיבות גדולה מספיק לרוע הגזירה.
'טוב בערך,' אמרתי. 'זה לא הדבר היחיד, את יודעת, למרות שזה גם
די חשוב. יש עוד כל מיני דברים. אישיים.'
'קדימה ירונה, את יכולה לספר לי. זה לא כאילו שאני הולכת לספר
למישהו?' סבתא קרצה. היא צדקה כמובן.
'כן, אני יודעת שלא תספרי לאף אחד. אבל בכל זאת' אמרתי, מנסה
להתחמק.
'ירונה, אני הסבתא שלך. אני יודעת כמה דברים על העולם. חשבתי
שכבר הבנת את זה עד עכשיו.'
חייכתי. סבתא יוכבד הייתה מסבה תמיד את הנושאים בערבים
המשפחתיים לכיוון המיני. זה היה מביך את ההורים ומבדח מאוד את
הילדים. אני הייתי בצד המבודח.
'טוב,' אמרתי, 'אני לא מרוצה מחיי המין שלי.'
'מה קרה ירונה, לא מזיינים אותך מספיק חזק?' סבתא שאלה.
'זה לא זה, סבתא!' קראתי 'הכלי לא מספיק גדול.' ושתקתי בהקלה.
זהו. אמרתי את זה.
סבתא התחילה לצחוק בקול רם. האמת שזה די הרגיז אותי.
'מה את צוחקת?!' אמרתי לה, 'מה יש לצחוק פה?!'
'אם היית אומרת לי קודם היית יכולה כבר להיות מלכת הזיונים.'
אמרה סבתא, מבליטה את המילה האחרונה בגסות. 'אבל לא נורא, עוד
לא מאוחר מדי.' היא המשיכה לצחוק בקול רם. האמת שהיה לה חוש
הומור די מוזר, לסבתא הזאת.
'סבתא, מה את רוצה?' אמרתי לבסוף בחוסר סבלנות כשנמאס לי שהיא
עושה צחוק מהחיים המיניים שלי.
'מותק, הייתה לי בדיוק את אותה בעיה בגילך, אבל למזלך סבתא שלך
היא הממציאה הדגולה של תיאורית השוואנצים' אמרה בלי מידה מרובה
של צניעות.
'איזה תיאוריה?' שאלתי בספקנות.
'תיאורית השוואנצים. הבט ודע.'
'מה זה תיאורית השוואנצים?'
'תיאוריית השוואנצים היא תיאוריה פשוטה שמתאימה לאנשים כמוך
בדיוק. זו תיאוריה שמיועדת לאפשר לבחורה לדעת את גודל הזין של
הבחור בלי שום מאמצים מיותרים. פשוט ע"י בחינת מבנה פניו
וגופו.'
'ואיך זה עובד?' שאלתי.
'פשוט מאוד,' אמרה סבתא, 'יש לך נייר ועפרון?'
'וזה פשוט מאוד?!' רטנתי 'חשבתי שאמרת שזה קל. עכשיו צריך גם
לרשום.'
'שתקי ותתחילי לרשום. מי ששוקדת מזדיינת.' אמרה סבתא בקול חסר
סבלנות.
לא הייתה לי ברירה. הוצאתי מכיס החזה שלי את פק"ל הכיסים בו
נשאתי פנקס ועט צבאיות.
'אני רושמת.' אמרתי.
'או.קיי.' אמרה סבתא. 'אני מוכנה.'
'אז תתחילי כבר' אמרתי. לא הייתה לי סבלנות שהיא תמות עכשיו
לפני שאני מספיקה לרשום את הכל.
'דבר ראשון, אם הוא שמן. שכחי מזה.'
'מה???' פלטתי, 'כל השמנים?'
'כולם!' אמרה סבתא ללא להרהר שניה ושללה ממני ברגע את דני דה
ויטו וטום גודמן שדווקא תמיד נראה לי מצויד.
'דבר שני' המשיכה סבתא 'אם הוא שרירי ומוצק. יש חשש. אם הוא
חלוש ורזה, יש פצץ!'
'דווקא לשריריים חסר?' שאלתי בפליאה.
'מי שעובד כל כך הרבה על הגוף שלו, כנראה שהוא מנסה לפצות על
משהו' נימקה סבתא בסבר פנים דידקטי.
'טוב' רטנתי. כבר לא הייתי בטוחה כמה התיאוריה הזאת שווה בכלל.
רוב אלה שמשכו אותי היו בדרך כלל שריריים.
'דבר שלישי אם הוא גבוה, שכחי מזה. אם הוא נמוך, אפשרי. אם הוא
בגובה ממוצע, הכי טוב.'
'מה???' פלטתי שוב 'מאיפה את מביאה את כל זה?'
'תסמכי עלי מותק, את יודעת עם כמה גברים אני שכבתי?'
לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת אז אמרתי: 'יודעת, יודעת.'
סבתא לא שמה לב והמשיכה בסערה.
'וחוק אחרון. אם יש לו משקפיים, שחקי אותה בשניים!'
'רגע, סבתא' אמרתי לפתע בחשד 'רזה, חלוש, בעל גובה ממוצע ועם
משקפיים. זה לא עידו הרטוגזון במקרה?'
'מותק, תשתקי ותהיי בשקט' אמרה סבתא בקול מבולבל.
'סבתא, אני לא מבינה! זה בדיחה או משהו?' קראתי בתסכול.
'מותק, תקשיבי לי, מה שחשוב זה לא הגודל אלא כמה חזק הוא דופק
אותך.' אמרה סבתא, ולפתע ללא כל סימן מקדים, נפחה את נשמתה
באנקה.
'סבתא! סבתא!' קראתי, 'ואיך אני יודעת כמה חזק הוא דופק?'
אבל סבתא כבר לא ענתה. היא הייתה בממלכה אחרת.
תוך שניות מועטות התפרצו לחדר עדת האחים והאחיות. הם הסתערו על
סבתא בשוקרים חשמליים והחלו להקפיץ את גופתה נטולת החיים
בחדווה קלינית.
'אולי, זה רק מוות קליני' קרא אחד מהם בהתלהבות 'אפשר להחזיר
אותה להיות צמח. קדימה, חברה!'
'מותק, אל תדאגי, אנחנו נחזיר את הסבתא שלך' הוא קרא לעברי
'אנחנו עוד נחזיר אותה לצמחים.'
אבל לי זה כבר לא שינה. עזבתי את החדר באיטיות, מותירה אותם
באקסטזה מחושמלת.
הלכתי כסהרורית במסדרונות הריקים. סבתא מתה ואני לראשונה בחיי
כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לצאת לאזימוט ביום שישי. מה
שעברתי הערב בהחלט עוד ישפיע על חיי. מאחור עוד שמעתי את
קולותיהם של האחים והאחיות אבל כבר לא היה אכפת לי. ידעתי שזה
אבוד.
ירדתי במדרגות כי איזה אידיוט הפעיל את מעלית השבת ובקומה
הראשונה מצאתי איזה טלפון ציבורי. הטלפון היה תפוס על ידי איזה
דביל שכל הזמן בכה וסינן 'אלוהים! אלוהים!'
'היי,' אמרתי לו לבסוף לאחר שראיתי שהוא לא הולך לשים לב לזה
שאני מחכה לו כבר שעה, 'אם לא אכפת לך, סבתא שלי מתה.'
הוא הביט עלי לפתע במבט מלא בוז, זלזול וצדקנות. 'אז מה, אמא
שלי מתה!' התריס בפנים מנצחות, כאילו הראה לי מה זה.
אז יצאתי החוצה וליד שער שאול מול מוזיאון תל אביב מצאתי כמה
טלפונים. התקשרתי הביתה ואבא ענה לי.
'מותק, הלכת לבקר את סבתא?' הוא שאל.
'סבתא מתה.' אמרתי.
'אלוהים!' הוא אמר, כאילו הוא לא ידע שזה הולך לקרות ביומיים
הקרובים.
'מתי זה קרה?'
'לפני חצי שעה. הייתי איתה כשזה קרה.' אמרתי.
'אלוהים!' אמר שוב 'מה היו המילים האחרונות שלה' שאל.
הסמקתי בשקט בצד השני של הקו. 'אבא, עזוב.' אמרתי.
'מה עזוב,' היא רצתה שנכתוב את המילים האחרונות שלה על הקבר
שלה. אני מקווה מאוד שלא שכחת את המילים האחרונות של סבתא שלך.
אהה?!' היה לו קול מאיים פתאום.
'מה פתאום' אמרתי 'רק תעזוב אותי כרגע. מה אתה מסתער עלי ככה?!
אתה לא חושב שגם לי קצת קשה אחרי מה שעברתי?!'
בצד השני הייתה שתיקה.
'אני מצטער, מותק.' אמר לבסוף  'זה בטח היה קשה לך. אל תדאגי,
אנחנו נפצה אותך.'
'אני לא צריכה שתפצו אותי.' אמרתי בקול עצבני. 'אני כבר לא
ילדה קטנה, אני כבר קצינת קישור. אני אספר לכם כשאני אגיע
הביתה.'
'אז את לא יוצאת הערב?' שאל אבא בעדינות.
'לא, לא נראה לי.' אמרתי 'זה דפק לי לגמרי את המצב רוח.'
'אני מצטער, מותק' אמר אבא. 'את יכולה, אבל, לצאת אם את רוצה.
זה בסדר. אולי כדאי שתתפרקי קצת.'
'אני לא רוצה. באמת, אבא.' אמרתי. העניין הוא שבאמת התחלתי
להרגיש רע. 'אתה יכול לבוא לאסוף אותי?' שאלתי. 'אני מול שער
שאול.'
'אני בא, מותק. תחכי לי בכניסה לשער. אני מגיע תוך רבע שעה.'

והוא הגיע. הוא אסף אותי לסובארו האדום והיפה שלו, וכשהוא שאל
אותי שוב מה היו המילים האחרונות שלה אמרתי שאגיד לו מחר
בבוקר. ובבוקר אמרתי שאגיד לו בערב. ובערב אמרתי שאגיד לו מחר
בבוקר. ובינתיים כל הזמן חשבתי על המילים האחרונות האלה. מה
הייתה סבתא רוצה שאומר? בקטע מסוים לא היה נעים לי לשקר, והקטע
הכי נורא היה שידעתי שגם הסבתא הנוראה שלי לא הייתה רוצה שאני
אשקר.
עד שבערב של יום שני כשאבא ניג'ס לי שוב ואמר לי כמה אני לא
מתחשבת במשפחה ושמחברה קדישא רוצים כבר לדעת מה כותבים על
המצבה התפרצתי עליו.
"אתה רוצה כל כך לדעת? 'מותק, תקשיבי לי, מה שחשוב זה לא הגודל
אלא כמה חזק הוא דופק אותך.' זה המילים האחרונות של האמא שלך.
בסדר?! עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט.'
אבא הביט בי לרגע המום, מסמיק. היה נראה שהוא שוקל לרגע אם זו
בדיחה או לא. כנראה שהוא הגיע למסקנה שזו האמת משום שכעבור רגע
הסתובב בכעס, עזב את הדירה וחזר רק לאחר שעתיים.
ועל המצבה שלה כתבו: 'כאן קבורה האישה ששנאה את המטבח.'







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגעתם לסלוגן
בבמה חדשה.
תוסיפו אחד
משלכם - כרישה.
ואם יש לכם
חרוזים יותר
טובים
תוסיפו בבקשה גם
אותם - חרובים


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/11/01 20:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה