הוא הביט בי, חמוד כזה, כמו תמיד. חצי שנייה זה לקח וכל מה
שיכולתי לחשוב עליו זה כמה זה לא מתאים לחייך, וכל מה שיכולתי
לעשות היה לצחוק. לכל אחד יש דרכים אחרות להתמודד, אני מניחה
ששלי זה לצחוק. אני צוחקת במבוכה, אני צוחקת מפחד, אני צוחקת
מאובדן וגם מדי פעם מאיזו בדיחה טובה.
לכן אני מניחה שלא מן הנמנע היה שאני אצחק גם עכשיו. הוא הסתכל
עלי וכאילו הוא לא הכיר אותי ב-10 השנים האחרונות ולא ידע שזאת
אני בהתגלמותי, טיפשונת שמחייכת.
ניסיתי להתאפס, זה לא היה כל כך קשה כמו שהרגשתי, העיניים שלו
קראו אלי לתגובה. מצמצתי.
ושוב למרות שקיוויתי שייעלמו, הן נותרו, עיניים מחכות למילה.
השתעלתי קלות ואמרתי שאני מצטערת, חשבתי שזה שהוא יגיד לי
עכשיו שאני לא צריכה יקנה לי כמה שניות. צדקתי, אבל השניות
חלפו ושוב נותרה לה הדממה.
עכשיו הבנתי כבר שאין מה לומר, זאת לא אשמתי ולא אשמתו, הלב
עושה מה שהלב רוצה. הלב שלי החליט לחבק. חיבקתי אותו חזק חזק,
והוא, הוא היה מחובק, הוא לא החזיר מגע, הוא לא נשם אותי באפו,
כאילו פחד, כאילו ידע שזה לא מתאים וזה לא מה שהוא רוצה.

תמיד חושבים כמה קשה זה לבחור להתאהב בחברה הכי טובה שלו, אף
אחד לרגע לא חושב עלי, עלינו.
"צרות של עשירים".
לראות את החבר הכי טוב שלך נמוג מול עינייך. לדעת שדברים לעולם
לא יחזרו לקדמותם, אולי בערך, אולי כמעט... אבל לעולם, לעולם
לא בדיוק.
לדעת! שמעתה מראה פניך פוצע את עיניו, קולך דואב באוזניו,
קרבתך עוטפת את גופו בדממת בדידות.