מבוא

"כשאפשר לספר את תוכנו של הספר בשתי מילים, לא כדאי לקרוא אותו
הספר בכלל".
פתגם עממי.

העבודה שלי מתייחסת לספר אחד של טים קארטר "Monteverdi's
Musical Theatre".
הקורא לא ימצא בעבודה שלי השוואה למחקרים אחרים. חיבור זה הוא
ניסיון לנתח את זווית הראיה של טים קארטר על התיאטרון הרנסנסי
בכלל ועל היצירות של קלאודיו מונטוורדי לתיאטרון בפרט.
כדי לבטא את עצמי היטב, אני אצטרך לתת תקציר של הספר ואשתדל לא
להרחיב בקטע הזה. לא יכולתי להימנע מהניתוח בגלל שאי אפשר
לדעתי לדבר על ספר כלשהו מבלי לנתח אותו ולהראות את הלוגיקה של
המבנה.
אחר-כך אני אתעכב על כמה נקודות כלליות ולבסוף אתייחס לפרטים.
מכיוון שהציטוט יילקח רק מהספר הזה, החלטתי למען חיסכון מקום
וזמן, להשתמש במקום הערות-שוליים בציון מספרי עמוד בלבד ליד
הציטוט.


הקדמה

1. קלאודיו מונטוורדי - מבט כרונולוגי
קלאודיו מונטוורדי, מלחין איטלקי, המייסד העיקרי של ז'אנר
מוסיקלי חדש - אופרה. נולד בקרימונה ב-1567, נפטר בוונציה
ב-1643.
בקרימונה למד מוסיקה אצל מאסטרו די קאפלה של הכנסייה הקתדרלית
בקרימונה, מארק אנטוניו אינז'ניירי. הוציא שני את ספרי
המדריגלים הראשונים.
במנטוה, ב-1590, החל לעבוד בחצר הדוק וינצ'נצו גונזגה בתור נגן
כלי קשת. ב-1602, קיבל תפקיד של מאסטרו די קאפלה בחצר הדוק
גונזגה. ב-1607-1608, בעקבות מותה של אשתו וכעבור זמן קצר גם
מותה של תלמידתו, עזב את מנטוה. היה בדיכאון קשה, נדד בין
קרימונה למנטוה, ובסופו של דבר עזב את חצר הדוק גונזגה.
בונציה, ב-1613, הוזמן לתפקיד מאסטרו די קאפלה בכנסיית
סנט-מרקו. עבד בוונציה עד סוף חייו.


2. טים קארטר
טים קארטר נולד ב-1954 בסידני, אוסטרליה. הוא למד באנגליה
באוניברסיטאות דארהם ובירמינהם.
את הדוקטורט שלו הקדיש למלחין איטלקי ג'קופו פרי (חייו
ויצירותיו). לאחר מכן המשיך לחקור מוסיקה איטלקית של סוף המאה
ה-16 ותחילת המאה ה-17. לא פלא, אם כן, שרובם המוחלט של ספרי
המחקר של טים קארטר מתייחס לאותה התקופה.
הספר Monteverdi's Musical Theatre משנת 2002 אינו יוצא דופן
מבחינה זו.
הספר כולל עשרה מאמרים, שכל אחד מהם מתייחס לנושא ספציפי.
ארבעת המאמרים הראשונים הם:
1. "Monteverdi and the "Problems of Opera.
2. Music of the Late Renaissance Stage.
3. Monteverdi and His Librettists.
4. The Art of the Theatre.
סקירה ראשונית של הכותרות אינה מטעה: במאמרים האלה פורש טים
קארטר מפה היסטורית-מוסיקלית רחבה, נותן מידע רב, בהתבסס על
כמות רבה של מסמכים שונים (בעיקר מכתבים).
הודות לכך מצטיירת תמונה מפורטת של מגמות עיקריות בתיאטרון
מוסיקלי באיטליה של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17.
ששת המאמרים הבאים (5-10) מתייחסים ליצירות ספציפיות של
קלאודיו מונטוורדי המיועדות לבמה. במיוחד רצוי לציין את פרק 8,
המתייחס ליצירות שעובדו כמעט לחלוטין.
המאמרים הם:
5. (Orfeo (1607.
6. The balli.
7. (The Combattimento di Tancredi e Clorinda (1624.
8. Approaching the lost works.
9. (Il ritorno d'Ulisse in patria (1640.
10. (L'Iuncoronazione di Poppea (1643.


3. הסיבות שהובילו את המחבר לכתיבת הספר
לדברי טים קארטר, היו לו כמה סיבות לכתיבת הספר Monteverdi's
Musical Theatre.
1. קלאודיו מונטוורדי היה בזמנו מלחין מפורסם ומכובד, דמות
בולטת ללא ספק. הוא נחשב לאמן הראשון בתחומי האופרה. הוא עשה
רבות למען ההתקרבות בין מוסיקה לבין דרמה, חיפש ופיתח דרכים
חדשות בתהליך הזה. ובכל זאת, מפליא לגלות שאין די ספרות על
אמנות הבמה של מונטוורדי. ספרו של טים קארטר הוא נסיון למלא את
החסר.
2. לא חסרים חילוקי דעות בין המוסיקולוגים בשאלה האם היצירות
לבמה של מונטוורדי הן אופרות במלוא מובן המילה? העובדה
שמונטוורדי עבד גם בז'אנרים אחרים של תיאטרון - כמו אינטרמדי
או טורניר - מסבכת ומבלבלת. בספרו, טים קארטר מנסה להגדיר את
"האופרות" ויצירות אחרות לבמה של מונטוורדי, ולהסביר את הסיבות
שגרמו לכך שה"אופרות" נכתבו וחוברו כך ולא אחרת.
3. אובדן מוחלט כמעט של 15 יצירות של קלאודיו מונטוורדי
המיועדות לבמה, שהמשמעותיות ביניהן הן "Arianna" (1608)
ו-"Elena In Lavinia" (1641), מקשה עוד על המוסיקולוגים
להגדירן כאופרות במלוא מובן המילה. אובדן הפרטיטורות מונע
מהמוסיקולוגים את האפשרות להשוות התפתחויות ושינויים
מוסיקליים. טים קארטר מתבסס על המכתבים של מונטוורדי ובני
זמנו, ומנתח את הטקסטים של ליברטו בשביל לתאר את היצירות
שעובדו. אמנם לעולם לא נשמע אותן במלואן, אך המחבר מנסה להקנות
את החומר בתקווה שזה יעזור להגדיר את היצירה כ"אופרה", או
כאינטרמדי, או כבלו.
4. ספרים, מאמרים ומחקרים רבים נכתבו על קלאודיו מונטוורדי ועל
הז'אנרים בהם הוא עבד. טים קארטר מזכיר בספרו את המוסיקולוגים
האחרים שעבדו בתחום. הוא מודה בכך שיצירותיו של מונטוורדי
נדונו לא פעם בפורומים גדולים וקטנים. אבל במשך 20 השנים
האחרונות השתנו בצורה מהותית דרכי המחקר ודרכי הפירוש של
הנושא.


4. מאפיינים אישיים של הספר (על-פי המחבר)
בספר נאסף חומר רב. המחבר מנסה לתת תמונה רחבה ומורכבת ככל
האפשר, ולפעמים אפילו מעמיסה. יחד עם זה, הוא מודה בכך שאין
במטרתו לתת מסקנות חד משמעיות, שאין לחלוק עליהן. אך למעשה הוא
משתמש בכמות גדולה של מסמכים שונים ומשונים, שבהחלט דרושים
למחקר מסוג זה.
טים קארטר מציין שהוא לא נותן עצות או הדרכה, אבל איכשהו הוא
רוצה להשפיע גם על הקורא וגם על המבצע (אם הספר יגיע לידיהם של
המבצעים). ניתן לקרוא כל מאמר שבספרו בנפרד, אבל (לדברי טים
קארטר) רק שילוב של כל המאמרים, שזירה פנימית של הנושאים וקשר
הדדי - יתנו ביחד תמונה מושלמת.
טים קארטר מסתמך על העבודות הקודמות שלו, מצטט את עצמו, למרות
ש"אף דבר לא יכול לחזור לעצמו בצורה מדויקת" (Preface, viii).
הגישה של טים קארטר היא פחות פסיכולוגית או אסתטית אלא יותר
פרגמטית. הוא רוצה (ציטוט) "להתעסק עם ברגים ואומים" (Preface,
vii) ולהבין מה כתבו ולמה כתבו קומפוזיטורים במאה ה-17 ואיך הם
הסתדרו במסגרת הדרישות של התקופה.


5. היבטים עיקריים של המחקר
טים קארטר מפתח את המגמות האהובות עליו, בהן הוא עוסק מזה שנים
ועליהן כתב לא מעט ספרים בשנים האחרונות. לדבריו, בדיון על
מוסיקה איטלקית של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 אפשר להדגיש
ארבעה היבטים עיקריים, שהם:
1. צורך לבחון את יצירותיו של מונטוורדי בהקשר שונה.
2. בעיות הז'אנרים.
3. אפשרות ליחסי גומלין בין הטקסט הפיוטי למוסיקה.
4. צורך לבחון, באילו דרכים החומר המוסיקלי (ולא רק מוסיקלי),
שהצליח לשרוד מתקופתו של מונטוורדי, חי וקיים בפרק הזמן שבין
ההצגות בעבר לבין ההצגות בעתיד.


סקירה של ארבעת המאמרים הראשונים (1-4)

בהקדמתי השתדלתי לתת בקצרה את התיאור הכללי והסכמטי למדי של
המבנה, המטרות והמאפיינים של הספר, וכעת ברצוני לפנות לתוכנו.
על פי הכותרות הראשיות של המאמרים 1-4, סביר להניח שהמחבר
מתכוון לפרוש תמונה רחבה של רקע היסטורי, פוליטי, חברתי
ומוסיקלי שקדם להופעת הז'אנר החדש - אופרה.
מרשים ביותר לראות את האוסף הבלתי רגיל של מידע דוקומנטרי:
מכתבים, ציטוטים ממאמרים ומעיתונים שונים, פרטיטורות ומקורות
אחרים. אך כל זה נותן הרגשה שהכותב הוא היסטוריון יבש מדי.
כפי שציינתי קודם, כל מאמר שבספרו אפשר לקרוא בנפרד כמאמר
עצמאי. לכן, אולי, במאמרים שונים נזכרים לא פעם אותן דמויות
ואותם אירועים היסטוריים, אותן העובדות והתהליכים הנלווים להן
(אם זה דוק פרדיננדו גונזגה או הזמרת וירג'יניה אנדרייני).

במאמר הראשון, "Monteverdi and the "Problems of Opera, מוביל
אותנו המחבר דרך יער עבות של ערים ומדינות, תאריכים ושמות,
אירועים חשובים ופחות חשובים. כמו במונה אוטומטי, עוברים
מאורעות שונים בסדר היסטורי-כרונולוגי. במהלך הקריאה נתקלתי
בקשיים ואפילו בעייפות.
אבל צפיפות וכמויות כאלו לא מופיעים כאן סתם. הטענות הבאות של
המחבר יכולות פחות או יותר להצדיק את העומס:
1. המחקר הרב-צדדי והיסודי האחרון שנעשה על מונטוורדי ועל
יצירותיו, נעשה לפני כ-20 שנה, ומאז התגלה ונאסף חומר חדש
שכדאי ללמוד ולעכל אותו.
2. יחד עם זה, היצירות של מונטוורדי לא נשכחו במשך השנים; הן
תמיד עוררו עניין, גם בקרב המוסיקולוגים וגם בחוגים
התיאטרליים, והמחבר לא יכול להתעלם מכך.

בין ארבעת המאמרים הראשונים של הספר, אליהם אני מתייחסת כעת,
השני והרביעי מצטלבים ביניהם, למרות כותרותיהם השונות, מבחינת
ההתמקדות באותה הסוגיה: תהליכי התפתחות של התיאטרון המוסיקלי.
כדי לאמת את הטענה, אני מציעה לקרוא את המאמר השני והמאמר
הרביעי אחד אחרי השני (ואת הפרק השלישי על "הליברטיסטים" שנמצא
ביניהם להשאיר לסוף).

אמנם דיון בנושא התיאטרון הרנסנסי מוביל אותנו לאופרה (pre
opera), ולהיפך - העמקה בהיסטוריה של האופרה מביאה אותנו
לתאטרון רנסנסי; אולם אפילו בעין בלתי מזוינת, בולט הדימיון
במבנה של שני המאמרים הנ"ל, כאשר בתחילתם מסתמך המחבר על
"הקדמה" של  מרקו דה גליאנו לאופרה שלו "דפנה" (1608).
קשה להמנע מהתייחסות ל"הקדמה" הזאת מכיוון שטים קארטר מתבסס על
הכרונולוגיה של גליאנו ועל הגדרותיו כדי לתאר את הפרפורמנסים
שקדמו למונטוורדי.
האקסקורס ההיסטורי של גליאנו בהקשר שמציג קארטר מעניין מאוד,
כל עוד לא נכנס המחבר לניואנסים מוזרים, כמו למשל במאמר Music
of the Late Renaissance Stage, בו מופיע ניתוח של קטע
מ"אורידיצ'ה" של ג'קופו פרי מבחינת הקשרים בין הטקסט הפיוטי
לבין מאפיינים מלודיים וריתמיים ייחודיים, או יותר נכון, בין
הברות מוטעמות במילים איטלקיות לבין אורכם וגובהם של צלילים
בפרטיטורה.
נראה שטים קארטר הרבה יותר חזק בתחום ההיסטורי ופחות בתחום
הלינגואיסטי.
הקטע מ"אורידיצ'ה" הוא דוגמא לסגנון דקלמציה (בין שירה
לדיבור). דקלמציה תמיד מתכוונת להיגוי נכון של המילים. אפילו
בדיבור רגיל בני אדם מושכים את ההברה המוטעמת קצת יותר לעומת
ההברה הבלתי מוטעמת. המלחין, אם הוא רוצה להשמיע דקלמציה, פשוט
חייב להתאים להברה מוטעמת צליל ארוך יותר ולפעמים גבוה יותר
בשביל שהמילים ישמעו בצורה מובנת וברורה כמו דיבור. הקטע נראה
טוב כאילוסטרציה אך לא מספיק כדי להוות דוגמא להסקת מסקנות.
במשקל פיוטי אחר או בשפה אחרת, התמונה המוסיקלית הייתה נראית
אחרת לגמרי.
התמקדתי בדוגמא של "אורידיצ'ה" במיוחד מתוך ניסיון להראות שלא
כל הטענות של קארטר נראות חד משמעיות. בעצם, הוא בעצמו ציין את
זה בהקדמה. מבלי להרחיב בשאר הדוגמאות, אני רוצה לציין שבשני
המאמרים הנ"ל, בשלב מסוים עוזב המחבר את האספקט
ההיסטורי-סוציאלי ועובר לניתוח פרטים שלא תמיד מוצדק, לא בהכרח
קשור, ומוריד את רמת העניין.
בדיוק באותה צורה, כמו גוף זר, נראות במאמר The Art of the
Theatre טבלאות עם נתונים של  דיאפזוני הזמרים. הנתונים
הטכניים האלה קשורים לנושא באופן מלאכותי מאוד. לו הייתי מדלגת
עליהם, המאמר לא היה מאבד הרבה מערכו ההיסטורי.
כשנתקלתי שוב במאמר Monteverdi and his librettists בהסברים
מפורטים של העלילות, של תיאורי הדמויות ושל הניתוח
המיקרו-כירורגי של הטקסט, כבר לא נשאר לי ספק שהמבנה הדו-טמתי
הזה של המאמרים הנ"ל מכוון לאיזושהי מטרה.

אך בשום מקום, כולל בהקדמה, לא הוכרזו לכאורה מטרות שדורשות
העמקה כל כך רצינית בפרטים. בשלב מסוים נעשיתי אובססיבית ברצון
למצוא לפחות הסבר קטן - למה? בשביל מה כל הפרטים הטכניים
האלה?
התשובה לדעתי קיימת, והיא נמצאת בין השורות. ריכוז והכללה של
כל הטענות (יכול להיות שהמחבר לא חשב על תוצאה כזאת) מציירים
תמונה לא פשוטה של המצב בו חי ויצר מונטוורדי. כל תהליך הכתיבה
אז פעל כמו מערכת מורכבת מאוד.
ברור שמונטוורדי לא היה חופשי ולא פעל כרצונו, אלא היה מושפע
במידה זו או אחרת מגורמים שונים. אבל מי הכתיב לו מה לעשות?
המשורר (הליברטיסט) בוחר את העלילה, מעבד אותה, אולי משנה. הוא
גם קובע איזו דמות תשיר ואיזו לא. הוא בוחר משקל פיוטי לדמויות
שונות (ושאחר-כך המלחין ישבור את הראש). הוא מכתיב איפה תהיה
האריה ואיפה הדקלום, איזו תפאורה נדרשת להצגה. הוא גם שם יד על
בחירת הזמרים.
דרך אגב, הזמרים - מזל שברשותו של מונטוורדי היה זמר כשרוני.
זה מאפשר למלחין לכתוב פרטיטורה מעניינת ומגוונת. ואם לא,
המלחין חייב להתאים את מה שהוא כותב ליכולת של זמר (אז לא היו
מכשירים שבעזרתם עושים כעת זמר "טוב" מכלום).
תוסיפו לזה את היחסים שלא תמיד תקינים עם הפטרון (זה שבדרך-כלל
היה מזמין הצגות אך לא תמיד טרח לשלם לשביעות-רצונו של
המבצע).
היצירות אותן מנתח טים קארטר הן פרי המאבק של המלחין עם האחרים
ועם עצמו. מונטוורדי היה "משרת של ארבעה-חמישה אדונים" והצליח
לספק אותם.
טים קארטר ציין (פרק 3, עמ' 50), שאין לנו מספיק עדויות על
תהליכי העבודה. אך יש אפשרות לחקור את התוצאה ואולי דרך הניתוח
להבין "איך העסק עבד".
יכול להיות שהגוון הטכני-אנליטי של הספר נובע דווקא מרצון
להראות את כל המכשולים בדרך של היצירה לבמה. מזה גם נובע הקושי
בהגדרת הז'אנר.


סקירה של מאמרים 5-10

אם פרופ' קארטר הצהיר על כוונתו לתאר את הרקע הרב צדדי ואת
הגורמים להופעת האופרה כז'אנר חדש, הוא השיג את המטרה ללא ספק.
אבל לגבי סוגיית הגדרת הז'אנר לא ניתן עדיין הסבר במידה מספקת,
וההסבר שכן ניתן הוצג בצורה ברורה יותר בששת המאמרים הבאים
(5-10), שדנים ביצירות ספציפיות של קלאודיו מונטוורדי.
מי שקרא בעיון את המאמרים הראשונים, לא יתקשה גם בהמשך. הרבה
אירועים היסטוריים, הרבה דמויות והרבה מאורעות. חוזרים על
עצמם. לפעמים אפילו נוצר הרושם שכבר "היינו בסרט הזה", אולם זה
לא נורא: אם הסרט הוא טוב כדאי לראותו עוד פעם.
במאמרים 5-10, מתייחס המחבר באופן ספציפי ליצירות בודדות,
וחוקר אותן - קודם כל מבחינה היסטורית-סוציאלית, אחר-כך מפרט
את הליברטו, ושוב נכנס לאיזושהי סוגיה טכנית. חלק מהסוגיות גם
חוזרות על עצמן, ומסיבה זו אני לא מתעכבת עליהן במפורט.
ברצוני להדגיש במיוחד את המאמר "Lost Works", בו מתמקד המחבר
ביצירות שאבדו כמעט לחלוטין. מובן מאליו שלעולם לא נראה ולא
נשמע אותן. אולם בזכות מכתבים רבים, חלקי ליברטו ואירועים
היסטוריים, מצטיירת תמונה מאוד מעניינת, ונשארת הרגשה שהמחבר
ראה את ההצגה וכן שמע את המוסיקה.
גם בפרק הנ"ל וגם ביתר המאמרים שדנים ביצירות בודדות, בולט
הספק של המחבר לגבי "האופרות" של מונטוורדי. בעצם, אין לפרופ'
קארטר שאלות רבות בקשר ל-Intermedi או Bali. כל ההסתייגויות
נוגעות כביכול ב"אופרה". אולי כדאי "לקרוא לילד בשמו":
מונטוורדי נחשב בעולם המוסיקה כמלחין האופראי הראשון מסיבה די
ברורה ופשוטה אפילו: לפניו לא נכתבו יצירות דומות במובן מסוים
של המילה לאופרה עכשווית, הוא היה הראשון שיצא לדרך זו. אז
נכון שאפשר לסייג, אבל האם זה הוגן לחקור ז'אנר שנמצא בתחילת
דרכו, כשהוא עדיין כבול על ידי חוקים ומנהגים שונים ומשונים,
באמצעות הנורמות המקובלות כיום באותו הז'אנר, כשהוא נמצא בשלב
יציב ומפותח?


סיכום

הספר Monteverdi's Musical Theatre הוא לא מהספרים האלה
שקוראים אותם תוך יום-יומיים. אני אשקר אם אגיד שהיה קל, אבל
האמת היא שלמרות הקושי היה מאוד מעניין. לרגע לא עזבה אותי
הרגשה של התפעלות מההיקף של החומר - לעומק ולרוחב. נאלצתי
לחזור לפרקים הקודמים, לנגן קטעים, לחפש מילים במילון איטלקי
ולפעמים פשוט לעשות הפסקה בשביל לעכל את החומר. התלהבתי,
השתעממתי, ושוב התלהבתי - דווקא לקראת הסוף. למדתי הרבה מהספר;
על חלק לא מבוטל אפשר לחלוק, אבל אי אפשר להישאר אדיש.
בין הנושאים שחזרו על עצמם נראה ברור שפרופ' קארטר במידה
מסוימת מתווכח עם עצמו בשאלה: האם יצירה מסוימת היא אופרה
במלוא מובן המילה או לא. הוא מביא הוכחות בעד ונגד, אבל אין
ברשותו מאזניים בשביל לשקול ולענות מה שוקל יותר. אני לא מצאתי
תשובה חד משמעית ועדיין לא ברורה העמדה של המחבר. האם פרופ'
קארטר כתב ספר שלם על האופרות בשביל להוכיח שהן לא אופרות?
לקראת סוף הספר (פרק 10, עמ' 296), ייתכן שעולה לפני השטח טענה
שמסבירה בצורה הכי מוצלחת את עמדתו של פרופ' קארטר: הרוב
המכריע של העבודות התיאטרליות של מונטוורדי היה שילוב של
האומנות הפיוטית מצד אחד ושל האומנות התיאטרלית מצד השני.
מוסיקה הייתה הגורם השלישי שניסה להשתלב עם שני הגורמים הנ"ל,
וזה לא יהיה נכון לנתח את "האופרות" של מונטוורדי מבחינה
מוסיקלית נטו.
בהקשר הזה, שימוש במונח "תיאטרון מוסיקלי" מאוד נוח - פשוט
גלגל הצלה, שמאפשר הכללה טוטאלית של כל התופעות שהופיעו על
הבמה האיטלקית במובן רחב של המילה. "תיאטרון מוסיקלי" הוא לא
ז'אנר נקי והוא לא מגדיר גבולות מחייבים. לדעתי, מגיע לז'אנר
האופרה  להתבסס על "התיאטרון המוסיקלי" ולצמוח ממנו, ולקבל
בדרך התפתחותו את הקווים המאפיינים את האופרה כעת.


ביבליוגרפיה

Carter, Tim (2002). Monteverdi's musical theatre, Yale
University Press, New Haven and London