הקטע שלפניכם הוא תרחיש דמיוני המאפשר הצצה נוספת למציאות
בבית משפחת שגב כפי שאני הכרתי. אני מאמין שסיטואציה כזאת פחות
או יותר אכן התרחשה איפהשהו בין "שיחת האימים" לבין סוף היחסים
ביני לבין אלעד. הקטע כשלעצמו, למי שאינו מכיר את פרטי הנובלה,
לא יגיד הרבה. ולמי שכן מכיר, זו אתנחתא קצרה בשטף הסיפור.

אלעד שגב שוכב על השטיח בסלון ביתו, נשען על הספה וצופה
בטלוויזיה בתכנית "גלגל המזל". מבטו זגוגי ובוהה. אחותו, שרון,
יושבת על כורסה וצופה גם היא.

טלוויזיה: "ד'? לא. אין ד'. הלאה. סיגל, תורך, סובבי בבקשה את
הגלגל..."

גילה שגב, 44, אמא של אלעד יוצאת מהמטבח אל הסלון ורואה את
אלעד יושב מול הטלוויזיה ובוהה.

גילה: "אין לך מבחן ביום חמישי?"
אלעד: "יש לי".
גילה: "אז למה אתה רואה טלוויזיה במקום ללמוד ?"
טלוויזיה: "...אתה בטוח שאתה רוצה לנחש? תזכור שאם אתה עונה
תשובה שגויה, אתה מאבד את כל הכסף שצברת..."
אלעד: "כי אין לי מה ללמוד".
גילה: "מה זאת אומרת אין לך מה ללמוד ? זה מבחן שליש בלשון.
בטח שיש לך מה ללמוד!"

מתפתח דיאלוג חסר סבלנות. שרון מעתיקה מבטה מדי פעם מן המרקע
אל השניים.

אלעד: "אמא, אני אומר לך, שאני לא צריך ללמוד למבחן הזה".
גילה: "למה ממתי נהפכת להיות אלעד גנות ? מה אתה חושב שאם לא
תלמד למבחן גם אתה תקבל 100 כמוהו?"
אלעד: "אני לא חושב כלום, ותעזבי אותי כבר".

אלעד קם מהשטיח והולך לחדרו.

גילה (קוראת אחריו): "מה אתה קם? לאן אתה הולך?"
אלעד: "לחדר".
גילה: "ללמוד?"
אלעד: "לא! אמרתי לך שאין לי מה ללמוד!"
גילה: "רגע, למה אלעד לא בא ללמד אותך?"
אלעד: "ככה".
גילה: "קרה משהו? רבת איתו? דווקא לפני הבגרות?"
אלעד: "תעזבי אותי, טוב?"
טלוויזיה: "אני מצטער מאד, אבל אנחנו נאלצים להיפרד ממך בשלב
זה. נשארו לנו סיגל ודוד שיעלו לשלב הגמר. ונעבור ל...
פר-סו-מות".
גילה (לשרון): "שרון, לכי תדברי איתו, תראי מה קורה לו".
שרון: "למה אני ?"
גילה: "כי את אחותו הגדולה, ויש לו מבחן ביום חמישי".

שרון, מרגישה שהיא צריכה לעשות הכל בבית, קמה  וניגשת אל חדרו
של אלעד.
שרון מתייצבת בפתח החדר, ומאחר שאין לו דלת בחדר, מסיבה לא
ברורה, היא דופקת על המשקוף בנימוס.

אלעד: "מה את רוצה?".
שרון: "לראות איך אתה לומד".
אלעד: "אני לא. ותגידי לאמא, שאני לא צריך שליחים שיבדקו מה
איתי".
שרון: "אני רואה שאתה לא לומד, אבל אני דווקא חושבת שכן צריך
לבדוק מה איתך".
אלעד: "עכשיו גם את מתחילה ?"
שרון: "אני לא מתחילה כלום, אני פשוט רוצה לדעת מתי אתה מתכוון
ללמוד למבחן בלשון. יש לך בגרות עוד כמה חודשים, ואתה מוכרח
לעבור אותה".
אלעד: "אני לא מוכרח שום דבר!"
שרון: "אבל למה אתה לא לומד עם אלעד גנות, כמו לכל מבחן?"
אלעד: "כי ככה".
שרון: "מה זה ככה ? רבתם או משהו?".
אלעד: "או משהו..."
שרון: "נו ? אין לי כוח למשחקים האלה. מה קרה ?"
אלעד: "את לא רוצה לדעת".
שרון: "אם לא הייתי רוצה, לא הייתי שואלת".
אלעד: "טוב, אז אולי את רוצה לדעת, אבל אני לא רוצה לספר".
שרון: "נו באמת, מה כבר קרה? מה זה יכול להיות ? העלבת אותו?
הוא העליב אותך? הוא גנב לך מחק ? נו ברצינות".
אלעד: "הלוואי שזה היה כזה דבר מפגר".

שרון עוצרת לרגע, מרגישה שהיא הגזימה עם הציניות שלה. היא
מבחינה שהעיניים של אלעד נעשות קצת רטובות. לפתע, דמעה זולגת
מעינו אל סנטרו.

שרון: "אתה בוכה ? על מה אתה בוכה? תספר לי כבר!"
אלעד: "את באמת רוצה לשמוע ? את באמת רוצה שאני אגיד כזה דבר
לאמא ?"
שרון: "איזה דבר?"
אלעד: "דבר".
שרון: "נו, אולי די להתחמק?"
אלעד: "טוב, אני אספר לך, אבל את נשבעת לא להגיד לאף אחד בחיים
שלך. בטח לא לאבא ואמא".
שרון: "נשבעת. אני רק רוצה לדעת ולעזור אם אפשר".
אלעד: "טוב. התנשקנו".
שרון: "מה עשיתם?"
אלעד: "התנשקנו. צרפתית. כמו בן ובת".
שרון: "אני לא מאמינה!" (בשקט) "אבל איך זה קשור לזה שאתם לא
מדברים?".
אלעד: "אנחנו כן מדברים. אבל לפעמים אנחנו גם עושים דברים
אחרים".

שתיקה למשך דקה ארוכה.

שרון (לעצמה): "יוו, אני לא מאמינה שאח שלי הומו".

אלעד מזנק עצבני מהמיטה עליה ישב.

אלעד: "תגידי, השתגעת? תשתקי! מי הומו? אני לא הומו!"
שרון: "אבל זה מה שאמרת כרגע..."
אלעד: "אמרתי שהתנשקנו, לא אמרתי שאני הומו. בעצם, יותר נכון
להגיד שהוא נישק אותי". (כאילו עלה על משהו) "הוא הומו!"
שרון: "אז אתה לא עשית כלום והוא בא ונישק אותך?"
אלעד: "לא בדיוק, אבל בערך".
שרון: "שיואו, אני לא מאמינה".
אלעד: "אם את מספרת לאמא או לאבא, חבל לך על הזמן".

אלעד בקושי מסיים את המשפט, ואמו גילה מופיעה בפתח החדר.

גילה: "נו ? אז אתה לומד ?"
שרון: "אמא, תעזבי אותו".
גילה: "מה לעזוב אותו? יש לו מבחן ביום חמישי! עכשיו גם את
התחרפנת?" (נועצת באלעד ובשרון מבטים) "מה אתם מסתירים?"
שרון (בנימת הזדהות): "לא התחרפנתי ואנחנו לא מסתירים שום דבר.
אני פשוט מבינה למה הוא לא רוצה ללמוד".
אלעד (מבועת): "שרון, תזהרי!"
גילה: "מה הבעייה? למה הוא בוכה? מה אתה ילד מפגר? תגיד לי,
אתה תינוק?"
שרון: "אמא, תעזבי אותו. הוא ילמד אחר כך לבד".
גילה: "למה, מה קרה לאלעד גנות?"
אלעד (צועק): "לא קרה לו כלום, ותעופו מפה !".

ברגע הכי לא מתאים מגיע שמוליק, אבא של אלעד, ומצטרף גם הוא
לאסיפה מסביב לדלת החדר, או יותר נכון - המשקוף.

שמוליק: "מה קורה פה? אלעדי, בכית?"
אלעד: "לא, אבא".
שמוליק: "אז מה יש ?"
אלעד: "מה יש!? יש שאמא מציקה לי".
גילה: "אני לא מציקה לו. אני פשוט רוצה שהוא ילמד למבחן ביום
חמישי. הוא עוד לא למד דקה".
שמוליק: "יש לך מבחן מחרתיים ועוד לא התחלת ללמוד? השתגעת,
תגיד לי?"
שרון: "אל תתחיל גם אתה, תעזבו אותו כבר בשקט".
גילה: "והוא גם רב עם אלעד גנות, ובגלל זה הם לא לומדים יחד".
שמוליק: "מה?! רבת עם אלעד השני? אבל למה? על מה ? הוא כזה ילד
נחמד"?

שרון מביטה באלעד.

אלעד: "מה ילד נחמד ? איזה ילד נחמד ? הוא סתם... הוא סתם הומו
מפגר... הוא לא ילד - הוא ילדה".

כולם בוהים באלעד לנוכח ההתפרצות המוזרה.

אלעד (לחבורה): "אולי תעופו לי כבר כולכם מהחדר ?!"
שמוליק: "מה יש לך? מה אתה עצבני ??"
שרון (מגוננת): "אבא, תעזוב אותו".
שמוליק: "תגיד, יש לך איזה בעייה? הסתבכת במשהו? עם מישהו? מה
יש לך? לא עומד לך ? אתה צריך כסף ?"

לאלעד נשבר מכל ההצגה הזאת והוא מתפרץ.

אלעד: "די כבר! עופו מפה! ואני רוצה כבר שתהיה לי דלת!
ומנעול!".