מתיקות העצבות שוכנת עמוק בתוך
עצמותיי הכבדות,
איפה שהוא בין האגם
לירכיים שלי.
הוא שוקק חיים ואלמותיות,
הוא רדוף בשדים ובמחול רפאים.
השניות הברוכה הזו
של סבל טבוע בבשר החי,
ואושר עילאי שעוזב את הבשר החי.

אני מרחפת מעלי.
אני רואה שמחה.
אתה רואה תוגה.
וכמו נוגה הלבנה זורח במרומיו
מחפש להביא שלום עלי
עליי - ועל כל הדווי.
כל כך חם.
כל כך חכם.
אתה.
ואת פרי מגעיך
אני קוטפת יום יום
ומצרפת אותו אל חיקי
כעלי הסחלב המתבדל.

מעיניך ניבט היופי הנאצל והבלתי מושג
של חוסר רצון לשנות את מה שיש,
רק להביט
ולתת
להוות
לידך אני מרגישה שהכל בסדר.
שהחיים בסדר.
שהנהר זורם.