הוא עמד מולה, והביט. לא היה זכר לשום הבעה בעיניו. היא הייתה
מוכנה לקבל הכל, חשבה מתוסכלת, אבל רק לא את המבט הריק וחסר
המשמעות הזה. הוא לא השתנה מאז, חשבה, אותה בועה בלתי נראית
הקיפה אותו.
נאבקת בדמעות, היא דיברה שוב. 'למה...' קולה רעד, 'למה אתה לא
מוכן?'
הוא חייך, וכעס אדיר עלה בה. למה, לכל הרוחות, הוא מחייך?! האם
הוא אטום עד כדי כך???
'אני מוכן, אבל צריך לדבר על זה, את יודעת', הוא חזר על אותו
משפט שאמר בדיוק לפני שתי דקות.
'אבל אנחנו מדברים על זה!' כל הזעם פרץ ממנה. אם רק הייתה לה
דרך לפוצץ את הבועה שהוא חי בה. האם באמת אין לו רגשות? אין לו
שום דקירה בלב כשהוא פוגע בה ככה???
'זה לא פשוט, צריכים לחשוב', הוא אמר והביט על נקודה לא ברורה
בקיר שמאחוריה.
מבוי סתום. לא אכפת לו, הבינה לפתע, וזה שבר אותה. 'אתה פשוט
חסר לב, אתה יודע?'
הוא מיקד את מבטו עמוק יותר בנקודה על הקיר.
'אתה חסר לב, ולא אכפת לך ממני באמת! רק על עצמך אתה חושב, כמו
תמיד!' היא אמרה כשהדמעות פרצו ללא שליטה.
עדיין הקיר. 'אכפת לי...' הוא אמר והבעתו לא השתנתה.
'אולי תגיד לי מה כל כך מעניין בקיר הזה?!' היא צעקה, 'אולי
אתה דומה לו קצת?'
הוא צחק.
'אי אפשר לדבר איתך, אי אפשר להתקרב אליך, אולי בגלל זה אתה
לבד כל כך!' הוסיפה ללא רחמים, כשהזעם גואה בה.
ואז זה קרה. הוא הפנה את מבטו אליה. האם עיניו קצת לחות, או
שהיא מדמיינת?
הם שתקו והביטו אחד בשני לכמה שניות.
ואז הוא חיבק אותה... שעה ארוכה היא בכתה בזרועותיו, כשהדמעות
זולגות ממנה ללא מעצור.


אלוהים, רק רציתי להוסיף, תודה... על כל האנשים האחרים שהם כן
רואים מעבר לבועה, רואים מישהו אחר...