הטנדר הירוק דהר בירידה התלולה לכיוון ים המלח, עננים של אבק
וחול נשרכים מאחוריו.
"היינו צריכים לצאת מהארץ, לא לבוא לכאן", אמרה הבחורה שישבה
לצד נהג הטנדר, בעודה מחפשת תחנה במכשיר הרדיו.
"כולם בטוחים שברחנו מהארץ," ענה לה הנהג, "זאת הסיבה שאנחנו
בורחים לים המלח, אף אחד לא יחפש אותנו שם, הם בטח עדיין מחכים
לנו בנמל התעופה".
"למה שלא ימצאו אותנו בים המלח? המקום שורץ תיירים כל השנה,
מישהו יזהה אותנו שם על בטוח; הרי החל ממחר בבוקר, התמונות
שלנו יופיעו בכל העיתונים בארץ, אולי אפילו ידברו עלינו בחדשות
הקרובות ברדיו".
"את לא סומכת עלי. למה את לא סומכת עלי? כבר סידרתי לנו מקום
בים המלח. אל תדאגי. המקום אפילו לא קרוב לאוכלוסייה בשום
אופן; נהיה שם רק את ואני חמודה. רק את ואני."
"זה לא שאני לא סומכת עליך, אני כן סומכת. אבל אני עדיין חושבת
שעשינו טעות שבאנו לכאן. אני מרגישה כאילו מישהו עוקב
אחרינו".
"אין אף אחד מסביבנו לאורך קילומטרים, הכל מדבר מסביב. אף אחד
לא עוקב אחרינו".
"לא יודעת מה זאת בדיוק ההרגשה הזאת שיש לי, תקרא לזה רגש
רדיפה בגלל הזקן הזה שהרגנו, או שתקרא לזה אינטואיציה נשית.
אני מרגישה שמישהו עוקב אחרינו, וזהו".
"תפסיקי לדבר שטו..." הנהג הפסיק לדבר, "את מרגישה את
הרעידות?" הוא שאל.
"את המה?!"
"את הרעידות, הרעידות שמתחת לאוטו?"
"לא. על איזה רעי..."
לפתע, הרכב החל מיטלטל לצדדים בחוזקה, כאילו הייתה רעידת אדמה,
הבחורה החלה לצרוח. הנהג עצר את הרכב במקום בו עמד, ושניהם
יצאו בריצה החוצה; הרעידות פסקו לרגע, ואז האדמה פערה את פיה,
והטנדר נפל לתוך הבור שנוצר באדמה. שקט מחריש אוזניים השתרר
מסביב.
"את בסדר?" שאל הבחור.
"לא." ענתה הבחורה, עדיין מעורערת מהמחזה, "הטנדר... הטנדר
נפל".
"כן. שמתי לב".
"מה שמת לב? איך נמשיך מפה? אנחנו באמצע שום מקום! שום
מקום!".
"בסדר, תירגעי" אמר לה הבחור, "נמצא כבר פיתרון, אני כאן.
יהיה בסדר..."

"לא הייתם צריכים לעשות את זה..." נשמע לפתע קול חלש, נישא
עם הרוח החמה של אזור ים המלח.
"מי שם?" שאל הבחור, "מי אמר את זה?"
"לא הייתם צריכים לעשות את זה..." הקול נשמע שוב, חזק יותר.
גם הרוח התחזקה, חול ואבק החלו להתעופף בחוזקה ובני הזוג נאלצו
לעצום את העיניים.
"אמרתי לך שלא היינו צריכים לבוא לכאן".
"את מוכנה לשתוק?"
"לא הייתם צריכים. לא הייתם צריכים. לא הייתם צריכים..."
נשמע עכשיו הקול כצווחה נוראית. הרוח הפכה לסופה חזקה של חול
ואבק, ובני הזוג בקושי הצליחו לעמוד במקום ביציבות; למעשה, הם
הרגישו שהם עומדים לעוף יחד עם הרוח.
"או.קיי. עכשיו אני ממש מפחד, רוצי!".
שניהם החלו לרוץ לכיוון ההרים שלשמאלם, ללא שום יעד אמיתי,
נאבקים בסופה שניסתה להעיפם לצדדים.
כאילו בתגובה לריצתם, האדמה החלה להיקרע, כמו הייתה ריץ'-רץ'
ענק, מהמיקום שבו היה פעם הטנדר הירוק שלהם, והמשיכה לכיוון
שאליו רץ הזוג.
"לא הייתם צריכים... 'לא תרצח'... לא הייתם צריכים!"
"זה מתקרב אלינו!" צרחה הבחורה, "אנחנו נמות!"
"תשתקי כבר ותמשיכי לרוץ!".
האדמה, שהמשיכה להיקרע במהירות לכיוונם, בולעת בדרכה כל מה
שמעליה, האטה את קצב ההתקדמות יחד עם הזוג, שגם האט את קצב
הריצה, גם בגלל העייפות, וגם בגלל ההשלמה עם המצב, שאין להם
לאן לרוץ או לאן להגיע.

האדמה הפסיקה להקרע סנטימטרים ספורים מהמיקום שבו עצרו בני
הזוג את ריצתם.
"מה אתה רוצה מאיתנו?" צרחה הבחורה בהיסטריה.
"לא תרצח..." ענה לה הקול בתגובה, בדיוק כשהאדמה פערה את פיה
ושניהם נפלו בצרחות למטה.

צרחות האימה המשיכו להישמע לשניות מעטות בלבד, הולכים
ומתרחקים; עד שהאדמה נסגרה שוב מעליהם, בדיוק כפי שנפערה.

"חנה! הזקנה המטורללת התחילה שוב פעם לצרוח ולדבר שטויות!"
צעק אליהו פינסקר אל אישתו חנה.
"אז לך תבדוק מה היא צריכה." ענתה חנה, יודעת מראש מה תהיה
התגובה של בעלה.
"אני?! זאת אמא שלך. את תלכי לראות מה היא רוצה."
"בסדר, בסדר. אני הולכת." אמרה בכניעה.
"את הולכת חנה?" שאל שוב אליהו, לא בטוח ששמע את תגובתה.
"הולכת, הולכת!" ענתה/צעקה חנה בעודה אוספת את עצמותיה
המזדקנות ומקימה את עצמה כדי ללכת לראות מה "הזקנה המטורללת"
(כפי שנקראה בפי אליהו בעלה) רוצה הפעם.

אליהו וחנה פינסקר היו הבעלים של תחנת דלק ישנה ועזובה כעשרים
קילומטר מהכניסה לאיזור ים המלח. התחנה הייתה שייכת בעבר לאביו
של אליהו, עד שהאחרון עמד ללכת לעולמו ואליהו התחייב כלפיו רגע
לפני, שישמור על התחנה שרירה וקיימת בתור הנכס המשפחתי היחיד.
אימה של חנה התגוררה עד לא מכבר בבית אבות אזורי לשם הכניסה
אותה חנה אחרי שאביה נפטר והאם, המשותקת מהגפיים מטה, לא יכלה
להסתדר בעצמה. לפני כמה חודשים הביאו קשיי התקציב של אליהו
וחנה לכך שהאם עברה לגור יחד עימם בקרוון הקטן של הזוג, הממוקם
ממש מאחורי תחנת הדלק.

"כן אמא," אמרה חנה לאימה בחביבות אחרי שנכנסה אל הקרוון, "מה
אני יכולה לעשות בשבילך?"
"הם באים!" צרחה האם בהיסטריה, "הם באים והם יהרגו את
כולנו!"
"על מה את מדברת?" חנה שמעה את אימה לא פעם צועקת דברים בלי
שום הקשר הגיוני, אבל היא אף פעם לא הייתה כל-כך מבוהלת ממשהו,
וזה הפחיד אותה.
"הם! הם יבואו. הם באים! הם כבר פה! צריך לברוח מהר...
לברוח. לפני שיהיה מאוחר!"
'זה כבר טיפה מעבר למה שאני יכולה לעזור לך אמא', אמרה חנה
לעצמה, היא כבר הייתה מספיק מבוהלת כדי לדעת שמי שצריך לטפל
במצב זה אליהו. ככה זה היה מאז ומעולם. אליהו מטפל כשהדברים
נהיים בעייתיים מדי בשבילה.
"אליהו! אני צריכה אותך כאן בבקשה."

"שום דבר היא לא יכולה לעשות בעצמה האישה הזאת... בחיי" אמר
אליהו לעצמו בזמן שהלך לצד האחורי של תחנת הדלק, "עם המזל שלי,
דווקא בשלוש הדקות שאהיה שם, יגיע סוף כל סוף איזשהו לקוח, לא
יראה אפ'חד וילך" המצב לא היה מזהיר מדי בזמן האחרון לאליהו
ואשתו, המצב הביטחוני בארץ אשר לקח מכל אזורי התיירות את מעט
הלחם שהיה, יחד עם החום והשרב הכבד, לא תרמו למאזן הכספים
שלהם, שהלך והורע מיום ליום.
"כן חנה, מה הבעיה?" שאל אליהו את אשתו, שחיכתה לו מחוץ
לקרוון.
"זאת אמא."
"בשבילה קראת לי? חשבתי שקרה משהו חשוב."
"תהיה רציני לשנייה אליהו, אני לא צוחקת, אמא מתנהגת מוזר."
"יותר מבדרך כלל?"
"אליהו..."
"נו חנה. יש לי תחנת דלק לנהל, מה הבעיה?"
"תכנס. תראה בעצמך."

אליהו נכנס לתוך הקרוון שלו ושל חנה, שם גם שיכנו את חמתו, היא
הייתה שרועה על המיטה, ידיה מכסות את עיניה, כאילו מתחבאות
מפני משהו, כאילו מתגוננת מפני משהו, והיא ממלמלת דברים
סתומים.
"נו? היא מתנהגת כרגיל."
"אליהו. די! אני אומרת לך שהיא לא בסדר. תתקרב אליה. תשמע מה
שהיא אומרת."
אליהו התקרב לחמתו, למרות שלא אהב לעשות את זה, הוא לא אהב את
הריח שלה, לא אהב את 'הריח של האנשים הזקנים'. הוא שמע אותה
ממלמלת "הם באים. הם באים. הם באים..."
"היא אומרת ש'הם באים'. זה הכל." אמר לאשתו.
"מקודם היא גם אמרה ש'הם' יהרגו את כולנו, ושאנחנו צריכים
לברוח מפה לפני שיהיה מאוחר מדי."
"טוב שהיא נזכרה. 'מאוחר מדי' היה לפני כמה שנים טובות,
כשהבטחתי לאבא שלי את אותה ההבטחה שאני מתחרט עליה יום יום.
כנראה שהיא מתכוונת לנושים שלנו. הם באמת יהרגו אותנו אם לא
נתחיל להחזיר את החובות שיש לנו כלפיהם."
"אז מה אני עושה עם אמא?"
"נשארו לך עדיין מהכדורים הנפלאים האלה שאת היית לוקחת כשהיית
מזייפת כאבי ראש בלילות?"
"אליהו! ביקשתי שתפסיק!"
"נשארו אשה? תעני לי כשאני מדבר אלייך."
"כן."
"תני לה שתיים, אני בטוח שמי שזה לא יהיה שהיא אומרת שעומד
להגיע, יחכה לה עד שהיא תתעורר, אולי הוא אפילו יקנה משהו
בינתיים."

מכונית נשמעה עוצרת מחוץ לקרוון, אוזניו של אליהו קלטו אותה
מייד, והוא יצא מהקרוון בריצה תוך כדי לחישת 'תודה לך
אלוהים' חרישית, וסידור מדיו עד כדי שלמות לקראת פגישתו עם מה
שיתכן ויהיה הלקוח הראשון שלו זה חודש וחצי.
חנה הסתכלה עליו לשנייה או שתיים, ואז חזרה למיטת אמה כדי לתת
לה את הכדורים שאליהו אמר לתת לה.

אליהו הגיע חזרה לרחבת מכונות התידלוק, מצפה לראות מקרוב את
הלקוח החדש שלו, הלקוח היחיד שלו.
הוא לא ציפה ללקוח מהודר מדי; הוא לא העז למשל לצפות ללקוח עם
פרארי חדשה, או עם מרצדס שהרגע עזבה את פסי הייצור; אבל הוא
לבטח לא ציפה לראות לקוח בעל סובארו שנת 82, חומה, חבוטה,
מרוטה ומלוכלכת כמו זו שעמדה ליד הכניסה למכולת הקטנה שהקים
ליד התחנה כשעוד חשב שיוכל להרוויח מעט גרושים במקום שכוח האל
שבו הוא חי.
למען האמת, הוא לא ראה לקוח כלל. המכונית הייתה ריקה, ולא היה
אף אחד מסביבה.
"הוא בתוך החנות. אני מקווה בשבילו שהוא בתוך החנות ולא
השאיר לי את הגרוטאה הזו וברח..." אמר לעצמו אליהו תוך כדי
שנכנס לחנותו, לחפש את 'פושט היד שמתחזה ללקוח'.

"אתה בטח הבעלים של המקום" אמר בחור צעיר, שהתקרב לאליהו מפנים
החנות ובידיו כמה מצרכים. אליהו בחן את הבחור הצעיר לרגע; הוא
היה לבוש בפשטות. חולצת טריקו שחורה עם הדפס של איזושהי דמות
מצויירת עליה, אליהו לא ידע להבחין איזו דמות בדיוק, הוא אף
פעם לא צפה בטלויזיה, לא מצא בה כל עניין. מכנסי הג'ינס של
הבחור היו דהויות ובלויות, ועל ראשו חבש כובע מצחייה ישן. בכל
מקום או זמן אחר, אליהו לא היה מזכה את הבחור הזה ביותר מחלקיק
שנייה של עניין, אבל הוא החזיק בידיו מצרכים, מה שהפך אותו
בעיני אליהו לאחד משני דברים: או ללקוח, או לגנב. 'לטובתו,
כדאי שיהיה מהסוג הראשון, כי אם הוא מהסוג השני, הוא לא ישאר
בחיים יותר מדקה וחצי' חשב אליהו, ומיד אחרי זה שם לב שהוא
לוטש עיניים בבחור.
"סליחה שאני לוטש עיניים אדוני, פשוט אתה הלקוח הראשון מזה זמן
רב, כל כך הרבה זמן, עד ששכחתי איך אתם נראים" ניסה אליהו לצאת
מזה עם שביב הומור.
"זה בסדר אדוני," אמר הבחור וחייך בהבנה, "אני בטוח שאני לא
נראה כלקוח האידיאלי. אני מסתובב בשטח כבר כמה ימים. אני עומד
לסיים תואר שני בארכאולוגיה, ואני בשלבי כתיבת התזה שלי. אני
עושה מחקר קטן על תופעה חדשה שהתפתחה כאן באזור."
"סטודנט לתואר שני אה? זה מסביר את הרכב החצי מת שלך," אליהו
חייך, אולי הבחור לא כל-כך גרוע כמו שחשב בתחילה, "על מה כבר
אפשר לעשות מחקר באזור שלנו?"
"בזמן האחרון יש הרבה עדויות על בולענים כאן באזור. משאיות
שלמות נופלות לתוכם, והנהגים נאלצים לחכות שעות עד שיבואו לחלץ
אותם, אם המשאיות בכלל נשארות על האדמה" תמצת לו הבחור את עיקר
העניין שלו באזור.
"בולענים? משאיות שנופלות לתוך האדמה? תגיד לי, לא מספיקים לי
השרב והמצב הביטחוני המחורבן שגם ככה בגללם לא מגיע אף אחד
לכאן, עכשיו אני צריך עוד סיבה שאנשים יגידו שלים המלח הם לא
נוסעים? אה?" אליהו התחיל להתעצבן על הבחור, למרות שידע שהוא
לא ממש אשם במצב, הבחור הרי אמר, שהוא רק בא לעשות מחקר, "תגיד
לי, מה זה בדיוק הדבר הזה, 'בולענים'?"
"בולענים, נוצרים בגלל הזרימה של מי המלח מתחת לאדמה, הם
יוצרים חללים גדולים של אויר מתחת לאדמה, מאוד קרוב לפני השטח,
וכמעט כל שינוי קיצוני בכובד של האדמה יכול לפתוח את החלל, ומה
שנמצא למעלה, פשוט נופל פנימה." הבחור נשמע כאילו הוא מרצה
לכיתה, במקום להיות סטודנט דווקא.
"ויש איזושהי דרך לטפל בזה?"
"אני לא ממש מחפש כרגע דרך לטפל בזה, אני לא סטודנט
לגיאולוגיה, אני מתמחה בממצאים תנ"כיים שנשארו בשטח. המחקר שלי
בבולענים, הוא מהבחינה ההיסטורית תיאולוגית שלהם."
"המה?!" אליהו הרגיש שהוא מאבד את הבחור עם כל מילה נוספת שהוא
מוציא מפיו.
"באחד מספרי הקבלה, יש נסיון להסביר את הכתוב בתנ"ך לגבי חורבן
סדום ועמורה. אלוהים השתמש בסופות חול, אבנים בוערות מהשמיים
ורעידות אדמה. לפי מה שכתוב בספר, אלוהים נתן דרגות עונש שונות
לחטאים שונים שהתבצעו בעיר, ונתן לכוחות הללו, הסופות האבנים
ורעידות האדמה, כושר שיפוט משל עצמן, וזאת כתוצאה מהעימות שהיה
לו עם אברהם אבינו לגבי כמות הצדיקים בעיר. אני גיליתי תבנית
דומה שמתאימה לבולענים של היום. נהגי המשאיות שסבלו מהחורים
בכביש בעקבות הבולענים למשל... אף אחד מהם לא היה טלית שכולה
תכלת. כלל לא."
"עדיין לא עוקב אחריך..." אליהו הרגיש סחרחורת עוטפת אותו.
"הנקודה שלי היא, מה אם הבולענים מהתקופה של סדום ועמורה עדיין
קיימים? האם הם עושים רק חורים יחסית קטנים בכביש ומפילים
משאיות של פושעים קטנים, או שהם גם מבצעים פעולות שיפוט
אלוהיות על פשעים יותר גדולים?"
"ו...? מצאת איזושהי הוכחה אמיתית? נהגי משאיות הם לא אנשים
ישרים במאת האחוזים, זה משהו שכל אחד יודע, זה בא עם התפקיד."
"למען האמת, לפני כמה ימים בוצע רצח בתל-אביב, של מוכר תכשיטים
ידוע. כל הדרכים מחוץ לארץ נאטמו מיד עם הגילוי של הרצח על ידי
המשטרה כדי לעצור את הרוצחים, שהיו ידועים למשטרה. בסופו של
דבר הסתבר שהם יצאו דווקא לכיוון ים המלח להסתתר, עד שהשוטרים
יפסיקו לחפש אותם."
"ו...?" אליהו הרגיש כמו תקליט שבור.
"הם אף פעם לא הגיעו לים המלח. לא נשאר מהם ולו זכר קטן אחד.
גם לא כלי רכב."
"ואתה חושב..."
"שהבולענים לקחו אותם."
"המממם..." אליהו חשב שהבולענים האלה לא יכולים להיות דבר טוב
לעסק שלו בשום אופן. הוא עדיין לא ידע עד כמה הוא צדק.
בזמן שאליהו והסטודנט סיימו את השיחה שלהם על הבולענים, רכב
משפחתי התגלגל לו לאיטו לכיוון המכולת הקטנה, אליהו הסתכל
החוצה על הרכב, היה נראה לו שלאחד הגלגלים היה תקר, "היי, זה
נראה כמו עוד לקוח. אולי זה יום המזל שלי היום." אמר והחל לצאת
מהמכולת. ליד הדלת נעצר והסתובב אל הבחור, "חכה לי כאן שומע.
עדיין לא שילמת לי על המוצרים, ואני לא במצב רוח של נתינה
כרגע" הבחור הנהן אליו בהסכמה, ואליהו יצא החוצה לקבל את פני
לקוחותיו החדשים.

"אמרתי לך לשים לב לכביש כשאתה נוהג. יש לך מזל מאלוהים שיש
כאן תחנת דלק בדיוק כשאתה צריך לתקן את הפנצ'ר. אני לא מתכוונת
לשבת ליד האוטו כשאתה מנסה לתקן אותו. לפחות יש כאן מכולת
לקנות משהו לשתות בינתיים".
"מצטער יקירתי, לא יכולתי לראות את המהמורה הזאת בכביש. השמש
בדיוק סנוורה אותי, לא יכולתי למצא את משקפי השמש שלי הבוקר.
זה לא יקרה שוב. אני מבטיח."
"כן. אתה תמיד מבטיח."

אבי ולורה היו זוג נשוי באושר חלקי ועושר גדול, לפחות מצד
משפחתו של אבי. הם היו נשואים שנתיים וחבקו תינוק קטן אשר
בינתיים רק צחקק  לשמע שמו, יצחק. הם היו בדרכם לחופשה קצרה
בים המלח. לורה השיגה את ההזמנות למלון בהנחה על ידי החברה שבה
עבדה.
אבי שמח מאוד על ההצעה הזו של לורה אשתו לחופשה קצרה. הוא
השתוקק לצאת לחופשה כבר חודשים. הוא רצה לבלות כמה ימים עם
לורה, כמו בתקופה ההיא כשהם רק הכירו, ולורה חיזרה אחריו במרץ,
הוא ידע שהיא חיזרה אחריו רק בשביל הכסף שלו, אבל הוא אהב
אותה, אז הוא נתן לה לרכב עליו, העיקר שתישאר לצידו.
לורה מבחינתה, חיפשה קצת שקט, במיוחד מכיוונו של אבי.

אליהו יצא לקראתם, התקרב אל הרכב, אשר חלונותיו היו פתוחים.
'אין להם מיזוג ברכב והם נסעו עד כאן? בטח ממש רוצים להגיע לים
המלח' חשב לעצמו אליהו לפני שהתכופף לגובה החלון של הרכב.
"אני רואה שיש לכם תקר בגלגל חברים" אמר להם בחביבות.
"אני שמחה שהגענו למקום שיש בו אנשים כל-כך חדי עין" ענתה לו
לורה בעוקצנותה הרגילה.
"בחורה עם פלפל יש לך כאן" אמר לאבי, מקווה למצא מישהו שיקרין
קצת יותר חביבות, קשה למכור דברים לאנשים אנטיפאתיים, זה ידוע
לכל.
"פשוט מאוד חם לה אדוני, חם לכולנו למען האמת." ענה לו אבי.
"כן, כן. השרב הזה לא טוב לאף אחד, את זה אני יכול להגיד לך
בביטחון מלא. אני אגיד לכם מה, תכנסו למכולת, יש שם מזגן טוב
יחסית. בטוח שיותר טוב ממה שיש לכם כאן" אמר בחיוך. "תקנו
לעצמכם משהו לשתות, ואולי גם לאכול, ואני אעזור לך להחליף גלגל
ברכב. מה אתם אומרים?"
"זה הדבר האינטליגנטי הראשון ששמעתי מזה זמן רב." המשיכה לורה
במסלול העוקצנות הרגיל שלה.
לורה ואבי יצאו מהרכב, לורה הלכה ישירות לתוך המכולת של אליהו,
משתוקקת לקצת אויר ממוזג בעוד אבי הוציא את העגלה מהבגאז' כדי
לקחת איתו את יצחק הקטן שישב מאחור ושיחק עם כדור צבעוני
ורועש.

"אני הולך להביא את ערכת הכלים שלי מהמחסן, ואני מיד עוזר לך
להחליף גלגל. עוד מעט תהיו שוב בדרככם לים המלח אדוני." אמר
אליהו והלך אל המחסן שלו, שניצב בצדו השני של מתחם תחנת הדלק.

"תפתחי את הפה אמא, תשתי את זה, זה יעזור לך", חנה ניסתה כבר
כמה דקות לתת לאימה את כדורי ההרגעה, כדי לתת לה לישון קצת,
ולהפסיק את מלמוליה לגבי ה'הם' שאמורים להגיע, אבל נחלה כשלון
אחרי כשלון.
ברגע שחנה ניסתה לתת לה את הכדור הראשון, אימה נסגרה לגמרי
במין קשיון גופני טוטאלי, כאילו כיווצה את כל שרירי גופה בבת
אחת, ולא הרפתה לרגע.
לא עזרו 'לטיפותיה' המטלטלות של חנה, וגם לא ניסיונותיה לדבר
אל ההגיון של אמה, שכבר נטש אותה זה מכבר. היא נשארה בשלה.
בשלב מסוים החליטה חנה, שגם מצב זה טוב יחסית, שהרי היא איננה
ממלמלת ללא פשר לגבי שום 'הם' למיניהם, וסתם שוכבת מכווצת
במיטתה. היא כבר ראתה אותה במצבים מעין אלו, ולפעמים הם נמשכו
שעות.

חנה סידרה מעט את הקרוון, הכניסה את כל התרופות לאריזותיהן,
וכיבתה את האורות בצאתה מהקרוון, אחר החלה ללכת חזרה אל המכולת
שלה ושל אליהו.

לפתע הרגישה יד אוחזת בחוזקה בכתפה.

חנה סובבה ראשה בבהלה, בנסיון לראות מי מחזיק אותה. מחשבות
רבות התרוצצו במוחה  כשראתה את אימה המשותקת, עומדת יציבה על
שתי רגליה, מחזיקה בה, ובעיניה מבט צלול לחלוטין המקרין סקרנות
תהומית.
חנה הרגישה שגופה מאבד תחושה, גופה מנסה להתעלף, אבל משהו מונע
זאת ממנה. משהו ממהר. משהו צריך ללכת למקום אחר ואין לו זמן
לבזבז עליה.
"לא היית צריכה לעשות את זה" אמרה לה אימה.
"מה זאת אומרת? למה את מתכוונת?" חנה הרגישה מגע של הבנה מציף
אותה. היא יודעת למה אימה מתכוונת. חנה גם יודעת שכל מה שהיא
רוצה לעשות כרגע זה לישון. אבל משהו מונע זאת ממנה.
"לא היית צריכה לעשות את זה" חזרה אימה, והסתכלה עליה בעיניה
הגדולות, סורקת אותה, מחפשת.
"אבל בגללך הוא לא רוצה אותי יותר!" צרחה לפתע חנה על אימה,
נותנת לכל לצאת. לכל התרופות, לכל ההתעללויות, לכל ה'טיפולים'
שנתנה לאימה כתגובה ליחסו העוין של אליהו כלפיה בכל הזמן שאימה
הייתה בביתם, "בגללך! בגללך הוא לא מתקרב אלי בכלל!" חנה
החלה לבכות, כמו ילדה קטנה, כל רגשותיה פרצו החוצה, כאילו משהו
פתח סכר שסתם אותם הרבה מאוד זמן.
"לא היית צריכה..." רוח מדברית החלה לנשוב מסביב, מעיפה חול
לכל עבר.
"לא היית צריכה... 'כבד את אביך ואת אמך'... לא היית
צריכה..."
לפתע חנה הבינה מה עומד לקרות; עיניה נפערו בבעתה, כשראתה
בעיני אימה את העוון, את המשפט ואת גזר הדין, כולם בבת אחת,
וכולם מכוונים כלפיה.
האדמה מתחת לחנה נפערה ללא קול, הקול היחיד שנשמע, הייתה
צווחתה של חנה כשנפלה לתוך הבור ללא תחתית שמתחתיה.

האדמה נסגרה מעל המקום שעליו עמדה חנה עד לפני רגע.
הדבר ששלט כעת בגופת אימה של חנה החל ללכת לכיוון המכולת של
אליהו, מבט הסקרנות שהיה בעיניו התחלף במבט שונה, במבט בוחן,
מבט מחפש, "כולם כבר פה. אפשר להתחיל".

לורה נכנסה אל תוך המכולת, ורצה ישירות אל מתחת לחור שראתה
בתקרה, היא הרגישה את האויר הקר זורם במורד גופה, 'רק טמבל כמו
הבעל הדפוק שלי, עם 4 מיליון שקל בחשבון הבנק שלו, יכול להמשיך
להסתובב בטרנטה שלו רק בגלל שיש לה ערך רגשי...'
המחשבות של לורה נקטעו על ידי כחכוך גרוני שהגיע מהצד הקדמי של
המכולת, ליד הקופות, "את מוזמנת לקחת משהו לשתות מהמקרר, הוא
נמצא בחלק האחורי, ממש שם", הצביע הבחור אל עבר המקרר המלא
במשקאות קרים וצוננים.
"ומי אתה, הבן של הבעלים?" שאלה לורה, בוחנת את הבחור יפה
התואר שמולה מלמעלה עד למטה, כמובן שהיא התעכבה על חלקו המרכזי
של גופו, שנראה לה גדול מספיק כדי להמשיך את השיחה עוד קצת.
"או... לא..." גיחך הבחור, "אני סתם לקוח שקיבל פקודה מפורשת
לא לזוז מהמקום עד שהבעלים יחזור, שמא לא אחשב לגנב. אני יוסי,
דרך אגב." אמר, ושלח את ידו ללחיצה.
"יוסי? לפעמים זה מוזר עד כמה שהשם של מישהו לא מתאים למראהו
החיצוני." לורה נכנסה למצב פלרטוט אוטומטי, שוכחת לרגע, או
אולי לא שוכחת כלל, ש"לורה, יקירתי, תודה על העזרה בהוצאת יצחק
וכל הציוד הנלווה אליו מהאוטו."
אבי נכנס עם העגלה ובה יצחק התינוק, שעדיין שיחק עם כדורו,
קולו של אבי הסגיר את העובדה ששמע את אשתו שוב מחפשת חבר חדש
למשחקיה.
"אבי, תכיר. זה יוסי, והוא מחכה כאן לבעל המקום, כי הוא גנב."
לורה מיהרה לשנות נושא.
"לא. לא. אני לא גנב גבירתי, רק מחכה לשלם על הדברים שלקחתי.
ושלום גם לך אדוני. יש לך אשה מקסימה בדרכה." יוסי שלח שוב את
ידו ללחיצה, הפעם קיבל לחיצה בחזרה, מאבי, "כן, אני יודע שיש
לה דרך מיוחדת משלה לכל דבר".

צרחה פתאומית נשמעה מחוץ למכולת הממוזגת. "מה זה היה?" שאלה
לורה, מעט בבהלה.
"לא יודע," ענה אבי, "יכול להיות שזו צווחה של איזושהי חיה
מהאזור, אולי איזשהו עיט, או משהו בסגנון".
"זה היה ממש כאן ליד, לך תבדוק מה זה" פקדה. לורה סברה תמיד
שאפילו אם היא לא סובלת את בעלה בכלל, עדיין אפשר לעשות שימוש
באחד מכישוריו המועטים - הוא חי. ולכן הוא יכול לעשות עבודות
שחורות.
"אני לא רוצה שאיזושהי חיה תתקרב ליצחק" הסבירה את בקשתה.
'עכשיו היא מתעניינת בילד' חשב אבי לעצמו, ויצא אל מחוץ
למכולת.

"תמיד אמרתי שצריך לסדר את המחסן המטונף הזה. תמיד אמרתי מחר.
היום, כשסוף סוף יש כאן כמה לקוחות, זה מתנקם בי..." אליהו
דיבר לעצמו, הוא חיפש את קופסת הכלים שלו, פעם, הוא חשב שיבוא
יום והתחנה תחזור להיות מה שהייתה לפני הנפילה שהחלה בסביבות
96, עת החל להתדרדר מצב המדינה לשפל אותו רואים היום. בשביל
יום מיוחד זה, הוא שמר במחסן קטן מפח, את כל הדברים שיצטרך
לכשהתחנה תהיה שוב תחנת דלק פעילה. בינתיים, התחיל המחסן לאסוף
בנוסף לאלו, גם הררי אבק וכל מיני יצורים קטנים שזקוקים למקום
מוצל וקריר יחסית.

אליהו החל לחפש את קופסת הכלים המיושנת שלו, הוא ידע שאין בה
שום דבר שפעל כמו שצריך, אבל לא יכל להרשות לעצמו לחזור לרכב
של הלקוחות שלו בלא איזשהו כלי שיראה כאילו הגיעו לתחנת דלק,
ולא לאיזה חורבה באמצע שום מקום. מה שבעצם היה נכון. הם באמת
היו באמצע שום מקום.
ברגע מסויים, תוך כדי חיפוש קופסת הכלים ה'מקוללת' שלו, החל
מהרהר פתאום, בכל המצב הנוכחי שלו עם חנה. 'היינו מאושרים פעם.
כשהתחלנו את העבודה בתחנה הזאת, הכל היה טוב. אני לא יודע מה
גרם לנו להתרחק כל-כך אחד מהשני בזמן האחרון'. אליהו, אל תשקר
לעצמך. 'למען האמת, אני כן יודע מה קרה לנו. הזקנה המטורללת.
זה מה שקרה לנו. מאז שהיא כאן, אני לא יכול להתקרב אל חנה.
כאילו שנדבק בה הריח המוזר שלה, של הזקנים. היא מגעילה אותי
כל-כך...'

צווחה פתאומית הסבה את תשומת ליבו, והוא הרים את ראשו בחוזקה
לכיוון שממנו שמע את הצווחה, 'חנה!, אמר ודפק את ראשו באת
חפירה שהייתה תלויה מן התקרה, 'כוס אמ-', הוא תפס את האת,
ויצא בריצה החוצה מן המחסן, האת מורמת מעל ראשו, מוכן להתקפה.

הדבר שהיה בתוך גופת האם של חנה נעצר מול אבי, שיצא לקראתה כדי
לברר לפשר הצווחה שנשמעה, האישה הזקנה הסתכלה על אבי במבט
בוחן, כאילו מחפש משהו. היא נראתה מבולבלת מאוד. "את בסדר
גברת?" שאל אותה אבי, תופס בידה. ארשת פניה של האישה הפכו
למפוחדים, מחליפים את הסריקה שהתבצעה בתוך מוחו של אבי לתמיהה
ופחד מן העלול לקרות, "לא יכול להיות..." אמרה האישה הזקנה.
"מה לא יכול להיות? גברת? את רוצה שאני אעזור לך להכנס לתוך
המכולת? משהו תקף אותך? מה זה היה? ציפור גדולה? מה?" אבי ניסה
בכל כוחו להבין מה אירע לאשה הזקנה שמולו, אשר מבט חוסר האונים
שבפניה הציף את ליבו בפחד וחמלה. או שמה היה זה מגע ידה של
האישה שהעביר בו את הרגשות הללו?
"תעזוב אותי! תתרחק ממני! אתה לא יכול היות! אתה לא יכול
להיות!" הזקנה הייתה היסטרית, משכה את ידה מאחיזתו של אבי
בתקיפות וזזה כמה צעדים אחורה.
"מה קרה לך גברת? את בסדר? אני רוצה לעזור."
"לא! תתרחק!" הזקנה חשפה שיניים, שנראו מטות ליפול, מנסה
להפחיד את אבי ללא הצלחה יתרה.

"חנה!" אליהו יצא בריצה מהמחסן שלו, האת שבידו עדיין מוחזקת
אל-על, הוא המשיך לרוץ עוד כמה שניות, עד שראה את העומדים מחוץ
למכולת שלו, הבעל השפוט של הזונה השתלטנית ו... "מי זאת?
אלוהים אדירים! זאת הזקנה המטורללת!" אליהו נעצר לגמרי, האת
שהחזיק בידו נשמטה לרצפה המאובקת, מפזרת את החול המדברי מהרצפה
כאילו לעשות מקום לאליהו שנפל מיד אחר כך על ברכיו, ממאן
להאמין למראה עיניו.
"איך?" זה כל מה שהצליח אליהו להוציא מפיו באותו רגע.
הזקנה עזבה את אבי שעדיין עמד לידה והביט בה משנה את כיוונה
ישירות לאליהו, לא מבין כלל מי היא הזקנה הזו, מה קרה לה, או
מה היא רוצה.

"גם אתה לא היית בסדר." אמרה הזקנה לאליהו כשהתקרבה אליו די
הצורך.
"איך?" אליהו ענה.
"איך מה? איך קמתי? איך יכול להיות שאני עומדת כאן מולך ומדברת
אליך?" שאלה.
אליהו הנהן בתגובה, הוא חש שהוא חסר לחלוטין יכולת לדבר.
"היא אמרה לכם שאנחנו באים. אתם לא רציתם לשמוע. לא רציתם
לעזוב. זה האזור שלנו שוב. ואנחנו ננקה."
הבנה כבדה נפלה על אליהו כשחיבר את כל מה שאירע בחצי שעה
האחרונה, לא יכול להיות שעבר יותר זמן מזה.
"הבולענים..." פלט חרישית.
"כולנו כבר כאן. עכשיו אפשר להתחיל." אמרה הזקנה שוב, ותפסה את
אליהו בכתפו, מתחברת אליו, מחפשת. שוב.
"היא לא התכוונה." אמר אליהו.
"ואתה? אתה כן התכוונת?" שאלה, חיוך של הנאה עלה על בדל
שפתיה, "כן... אתה כן התכוונת."
"על מה... על... על מה את מדברת?" אליהו שאל בפחד מתגבר, מרגיש
אותה סורקת, מרגישה את התוכניות שלו ל'החמרת המצב הרפואי' של
הזקנה המטורללת בפתאומיות.
"לא רציתי שהיא תסבול יותר, זה הכל..."

"אדוני! תשתוק, אל תדבר איתה!", יוסי יצא מהמכולת כשהבחין
שאבי איננו חוזר, הוא הרגיש את יצר הסקרנות הטבעי שלו פורץ
גבולות, ולא ידע להסביר מדוע. כאשר יצא את המכולת וראה את
הזקנה מחזיקה את כתפו של אליהו, הכעת ישוב על ברכיו בתנוחת
השתחוות, הבין שסוף סוף מצא את שחיפש עד כה, "תתנתק ממנה! היא
מנסה להוציא ממך הודאה באשמה! אדוני! אם תדבר, אתה מת!".
אליהו השתמש בכוחותיו האחרונים כדי לנתק את אחיזתה של הזקנה,
הוא לא הרגיש את כוחה בידיה, היא אחזה בו במוחו, ברגע שכתפו
איבדה את המגע עם יד הזקנה, מחשבותיו של אליהו נעשו בהירות
יותר, הוא החל לשחזר במוחו את הרגעים האחרונים, שלב אחר שלב,
במהירות האפשרית, שכן הזקנה החלה להתקרב אליו בצעדים איטיים אך
בטוחים.
'יצאתי מהמחסן, הזקנה התרחקה בבהלה מהשפוט הזה, שנשוי לזונה
השתלטנית, היא באה אלי ורצתה לגרום לי להודות ב-' אליהו עצר את
שטף מחשבתו לרגע, וחזר שוב אחורה, כמו בקלטת וידאו, 'היא
התרחקה בבהלה מהשפוט... היא ברחה ממנו!'.

אליהו הסתכל על הזקנה, היא החזירה לו מבט ישירות לתוך עיניו,
'היא יודעת שאני יודע', אליהו הסתכל על אבי, והחל לרוץ אליו
בטירוף, הזקנה הסתכלה על אליהו בזעם, לא מתכוונת לתת לו להגיע
אל אבי, הקרקע החלה להיקרע מהמקום בו עמדה, מפרידה את האדמה
בכיוון ישיר להפרדה בין אליהו לאבי, שמצידו הסתכל המום על
האדמה המתפצלת כאילו הייתה חתיכת עוגת פירורים ענקית המתפוררת
לחתיכות מנגיעה קטנה.
"היא מפחדת ממך!" צעק אליהו לאבי מנסה להגיע אליו לפני ההפרדה,
מעולם לא חשב ששטח התחנה שלו גדול כל-כך כמו שהיה עכשיו.
"זה בסדר גמור מבחינתי אדוני, גם אני מפחד ממנה" ענה אבי, מפחד
לזוז ממקומו, מפחד להביא על משפחתו את הרעה.
יוסי התקרב אל אבי, מסתכל מהופנט על מהלך העניינים, "היא חייבת
לגעת באדמה כדי שהיא תקרע, היא יכולה לשלוח גרורות, אבל היא לא
יכולה לעשות חורים איפה שבא לה, הם חייבים להגיע מהמיקום שלה,
זה מדהים".
"דבר בשם עצמך" פלט אבי בשקט, "מדהים הוא אומר לי".
הקרע הגיע כמעט עד לאליהו, והוא עצמו הגיע כמעט עד אבי,
"תקפוץ!" צעק אליו יוסי, "היא לא יכולה לעשות לבחור כאן
כלום! אתה חייב להגיע אליו!".
אליהו רץ כמו מטורף, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיבלע בתוך
בור באדמה, יש לו חנות לנהל. הוא ראה את האדמה נקרעת מתחתיו,
הוא קפץ, כאילו שחייו היו תלויים בזה. חייו באמת היו תלויים
בזה, והשהייה באויר נראתה כנצח. הוא הסתכל על האדמה שמתחתיו,
או מה שהייתה אמורה להיות האדמה שמתחתיו. כל שראה היה בור עמוק
ואינסופי. אליהו עצם את עיניו, "על החיים ועל המוות" לחש
לעצמו, וקיווה לנחיתה. קרובה.
הנחיתה עצמה הרגישה נעימה יחסית, 'לא פגעתי באדמה' אמר לעצמו.
הוא פקח את עיניו, וראה את אבי מתחתיו, ידיו של אבי פרושות
לפנים, והאדמה שלמה, בדיוק כמו שאהב אותה.

"השתטחת בשבילי?" שאל אליהו, המום מהמחווה.
"אתה מוכן לקום ממני? בבקשה?"
"כן... סליחה" אליהו קם מעל אבי, נזהר לגעת בו בכל שלבי הקימה,
"מסתבר שאתה קרני המזבח שלי בחורצ'יק", אליהו חשב שזאת כנראה
דרכו להגיד תודה.
"אבי" אמר אבי.
"מה?"
"קראת לי בחורצ'יק. לא קוראים לי בחורצ'יק, קוראים לי אבי"
"בחור, מצידי שהשם שלך יהיה מתושלח... אתה הצלת אותי מהמכשפה
הזאת"
"אבי זה מספיק"
"שיהיה... אבי"
"היא נעלמה" אמר יוסי, מבחין לראשונה שלא ראה את הזקנה מאז עקב
בשקיקה אחר סגירת הקרע באדמה מיד עם נגיעתו של אליהו ביוסי,
"היא לא כאן!"
"איפה היא?"

"אבי! הצילו!" נשמעה צעקתה של לורה בוקעת מתוך המכולת של
אליהו.

"מה את רוצה מאיתנו?" שאלה לורה בפלצות למראה פרצופה מלא ההנאה
השטנית של הזקנה המכוערת שניצבה מולה ומול יצחק, אשר העגלה בה
ישב תפסה את מקום החזית.
"אני לא צריכה להתקרב אלייך כדי לדעת מה את... לא תנאף נודף
ממך למרחקים"
"נודף? זה הבושם שלי? את לא אוהבת את הבושם שלי? מה את רוצה?"
"לא תנאף... לא הבושם... הייצור המבחיל שאת מחזיקה שם" היא
הצביעה על יצחק הקטן.
"מה את רוצה מהתינוק שלנו?" שאלה לורה, משתמשת לראשונה במושג
שלנו, בהתייחסה ליצחק, היא לא שמה לב לזה בכל מקרה.
"שלנו?" שאלה הזקנה, "על איזה שלנו את מדברת? התינוק הזה לא
שייך לך ולבעלך... הוא שייך לך; ולמישהו אחר. השאלה היא האם את
יודעת מי?"

"מה?!" שאל אבי.
אליהו יוסי ואבי נכנסו לתוך החנות כששמעו את צעקתה של לורה.
יוסי ואליהו מחזיקים בזרועותיו של אבי, כמו ילדים קטנים
המתחבאים מאחורי שמלת אמם.
"מה זאת אומרת יצחק לא שלי?"
"אני לא יודעת על מה היא מדברת אבי, היא זקנה חולה... תסתכל
עליה למען השם, העיניים שלה אדומות לגמרי, היא בטח על סמים או
תרופות, או משהו... אתה חייב להאמין לי אבי, היא סתם מדברת!
פעם ראשונה שאני רואה אותה בכלל, בחיי!"
"ילדתי, לא כדאי לך להישבע בחייך, לא כשאני כאן לפחות" סיכמה
הזקנה את התחינה של לורה.

המכולת הקטנה של אליהו החלה לרעוד קלות, והרעידות התעצמו
במהרה, "מה את עושה? זקנה מטורללת, את תהרסי לי את החנות!"
אליהו צעק על חמותו לשעבר.
"לא היית צריכה לעשות את זה!" אמרה הזקנה ללורה, מתעלמת מהקהל,
"לא תנאף! לא היית צריכה לעשות את זה..."
"למה אמרת שהיא לא יכולה לגעת בי?" שאל אבי את יוסי.
"זה באמת הזמן לדבר על זה?"
"אם אני רוצה להציל את הילד שלי ואת אשתי, אז כן. הייתי אומר
שזה בדיוק הזמן, ואם לא תמשיך לבזבז לי אותו, אולי אפילו
אצליח!" לחש אבי בעצבנות.
"היא מענישה אנשים שחטאו בסעיפי עשרת הדיברות, כנראה שאתה לא
עשית זאת מעולם, זה גם אומר שאתה כנראה הבחור הכי משעמם
בעולם"
"זה לא מסביר למה היא לא יכולה לגעת בי"
"היא הולכת לקבור אותם בחיים" אמר יוסי.
"רק אם זה יהיה על גופתי המתה" לחש אבי.
"רוב הסיכויים..." סיכם יוסי.

הרצפה החלה להיקרע מהמיקום בו עמדה הזקנה, בדיוק כמו שקרה קודם
עם אליהו, המוצרים החלו ליפול מהמדפים. 'המוצרים שלי!', חשב
אליהו. לורה החלה לצרוח, רצה לאחורה, משאירה את יצחק הצורח
בבכי מלפנים, הוא בטוח יעכב את הזקנה לכמה שניות, אולי בזמן
הזה היא תספיק לברוח.

אבי קפץ ממקומו על הזקנה, לא יכול היה להרשות לה לעשות משהו
לתינוקו, יהיה או לא יהיה הוא אביו הביולוגי. הוא תפס אותה
בלתי מוכנה לזה בעליל, היא ניסתה להיאבק בו, אבל היא בחרה בגוף
אנושי חלש מדי לזה. שניהם החלו מתגלגלים על הרצפה, מתקרבים אל
הבור הגדול שנפער סנטימטרים ספורים מיצחק.
"אתה תהרוג את שנינו!" צעקה הזקנה.
"את לא יכולה למות" אמר לה, "וגם הבן שלי לא".

הבור החל להסגר במהירות, אבי והזקנה עמדו על פי הבור, "אני
לוקח אותך איתי כעירבון" אמר אבי, הם נפלו פנימה. לא נשמע מהם
ציוץ. הרצפה נסגרה מעליהם בשקט מקפיא דם.

"מה לעזאזל קרה כאן?" שאל אליהו.
"בעקרון," ענה לו יוסי באגביות, עדיין מרותק למה שהרגע אירע,
"היית עד למקרה המתועד הראשון שבו אדם קרא תגר על אלוהים,
וניצח".

אחרית דבר:

"כן מר קופרמינץ" אמרה השופטת ליוסי הנרגש, "אני באמת מתכוונת
לזה כשאני אומרת שהוכחת את יכולתך לשמש כדמות מחנכת ומועילה
בחייו של יצחק הקטן, ולכן אני גם באמת מתכוונת, ובכל הרצינות,
לאשר את בקשתך לאמצו" היא דפקה את פטישה על השולחן, "הדיון
נגמר".
"סליחה שאני שואל גבירתי השופטת" יוסי נזכר בשאלה שהציקה לו
בכל השלבים של תהליך האימוץ, "מה יקרה אם, את יודעת, ישחררו את
אמו של יצחק מבית החולים?"
"מר קופרמינץ, בדרך כלל הייתי אומרת שכאשר נגיע לגשר, נעבור
אותו. אבל במקרה שלנו, הרופאים אומרים שכאשר פציינט מגיע לשלב
כל-כך קשה של נוירוזה כמו של אמו של יצחק, שלא מוכנה לרדת
מהמיטה עליה היא שוכבת מפחד ש'הרצפה תאכל אותה', אין הרבה מה
לעשות בנידון חוץ מאשר להרגיע אותה עם הרבה תרופות הרגעה
ולהשאיר אותה לכל ימיה תחת השגחה רפואית. מר קופרמינץ, יצחק
שלך. לתמיד."

יוסי יצא מאולם בית המשפט, ורץ ישירות לביתו, כדי להיות עם
יצחק. ולראשונה גם בנו.
בדרך הביתה חשב על כל מה שאירע מאז הרגעים הספק מבעיתים, ספק
מדהימים במכולת של אליהו בשולי ים המלח.
הספר שכתב על התופעה של הבולענים, ההצלחה לה זכה בעקבותיו,
הפגישה המחודשת עם אליהו, שנתיים אחרי האירוע, כאשר אליהו הגיע
אל ביתו של יוסי לבקש קצת עזרה כספית, לאחר שבאופן מוזר למדי,
כל תחנת הדלק שלו יחד עם המכולת נעלמו מתחת לאדמה באירוע
שהגורמים השונים אשר טיפלו במקרה מעולם לא מצאו לו פתרון,
האשפוז של לורה, אמו של יצחק, וכמובן, כל השנים האחרונות אותן
בילה עם יצחק, בנו. הבן שלו. שלו!

"אבא יוסי, תספר לי בבקשה את הסיפור של האבא המקורי שלי
והבולענים" יוסי מעולם לא שיקר ליצחק על הוריו הביולוגיים, הוא
לא ראה בזה צורך, וכדי לשמר את הזיכרון של אבי, אביו האמיתי של
יצחק, סיפר לו מינקות את הסיפור על שאירע.
"שוב פעם הסיפור הזה? לא סיפרתי לך אותו אתמול?" משפט זה כבר
הפך לשגרה כל ערב לפני השינה.
"כן. אז מה? זה הסיפור שאני הכי אוהב בעולם..."
"טוב. בסדר" נכנע יוסי שוב, כמו בכל ערב, "פעם, לפני לא הרבה
שנים, נסעו יצחק התינוק, אמא לורה, ואבי, האבא הגיבור, לטיול
לים המלח. אבל באמצע הנסיעה, היה להם פנצ'ר..."
"פנצ'ר?"
"כן... פנצ'ר. אז אבי הגיבור, עצר ליד תחנת דלק ישנה...