אני חושבת שיש לי כל
זכות להיות מאושרת:
הגוף הזה במראה.
האור הזה שנופל על
הלובן המתעגל, כאילו
עורי הוא זה הלוטף את האויר;
אני רוויה.
אני מעקצצת, אני
לחלוטין בחיים.

דמות תחת דמות, פאתוס
תמורת פאתוס:
אותו עור שרציתי לקלף מעצמי
בלהט של שנאה בלתי מתפשרת,
כעת מרפד את הבשר
ומאהיב אותו על עצמו.

יד חובקת יד חובקת צוואר ולחי
אצבעות מיומנות חולפות ושולפות פגמים
ומלטפות אותם כמו היו גורי חתולים עזובים -
סימן אחרון לאנושיות תחת
ציפוי האפידרמיס האחיד הזה.
(נקודות ציון: איני אוהבת אותן,
אך אני אוהבת את מקומן עליי.
וראו: החזה שלי
לא מושלם כלל;
אילו היה,
לא הייתי אוהבת אותו כך.
אולי רק מעריצה)

מול מראה ניצבת ובוהה:
אור נשפך על עור
צורות עגולות חסרות פשר מתהוות באויר
מפגינות עצמן בפניי,
רומזות משהו נשכח.
נדמה לי שמשהו
צומח בי ונפקח

וזה צומח וקמל בי ללא הרף:
אין חדש תחת השמש.
גם לא תחת מנורות חשמל.