אם יש דבר אחד שלו אני מייחלת בשלב זה של חיי- כשהינני עוד
צעירה מכדי לברור בין האפשרי לבלתי אפשרי- יהיה דבר זה להיות
על פני מאדים. מדי כמה זמן עוברת בי תחושת צמרור נעימה רק
למחשבה על כך... בין אם כשאני מביטה בשמי הליל הכחולים-כהים
ובאופק ישנה נקודה אדומה מנצנצת (לא משנה שזהו רק מטוס מרוחק)
או ביום בהיר שבו רואים מהקבר את חוד עקב בשיא יופיו וההרים
מאחוריו, תוויהם ברורים כשמש מעליי. או בשקיעת החמה, כשהשמיים
נצבעים בספקטרום צבעים מרהיב ואני חושבת- האם כזו היא השקיעה
במאדים? ואולי שם נחשפים לעין צבעים נוספים, או אחרים בתכלית?
או למשל חושבת איך יהיה לעמוד על הר ולראות באופק גבעה, תלולית
עפר, שנמצאת בעצם במרחק 100 קילומטרים והיא למעשה הר בגובה 16
קילומטרים.
אני מניחה שכמיהה זו נובעת בחלקה הגדול מאהבתי למדבר. כי מה
יימצא אדם חובב יערות וירוק באדום ובכתום ובחום של מאדים? אין
דבר מיוחד בתלולית העפר שם באופק. סתם חול כתום.

אז מה זה מדבר? מדבר זה אהבה. זה דבר שאתה יכול לראות בכל מצב,
שמחה או עצב, אופוריה או דיכאון, ופשוט לשבת ולהתפעל מיופיו.
לשבת על הצוק, עינייך דומעות מרוח קרה שנושבת בפניך, ולעצור את
נשימתך, רק לרגע אחד, כי מדבר זה יופי, פאר היצירה, מדבר זה
אהבה.

יש אומרים שזה צהוב, חד גוני. אלה הם אנשים של ירוק ואדום
וכחול וסגול ועוד שלל צבעי הקשת. אבל אלו הם צבעים, לא גוונים.
אותם אנשים ייראו מרחבי מדשאות, כל אחת שונה רק במעט מגוון
האחרת, והכל יהא בעיניהם כירוק. שום הבדל.
פעם קראתי בספר, כי תמונות המצולמות בשחור לבן הן שיא האומנות
של הצילום, כיוון שניתן להגיע לרמת צילום בה יבחין המתבונן בכל
צבע וצבע רק על פי הגוונים של השחור והלבן וכל מה שביניהם.

כך הוא גם המדבר: צהוב וחום, אבל מה שביניהם הוא שעושה את
ההבדל. הצללים והגוונים הם הירוק והאדום, הכחול והסגול, שאולי
ייראו חסרים. זה לא רק צהוב או חום. זה עולם ומלואו, שיא
האומנות, זה הטבע מצלם בשחור לבן.