אני לא יכולה יותר.



הדמעות מנסות לרדת, ללא הצלחה יתרה. אני מרגישה את המחנק הזה
בגרון, שמסרב להרפות.
אני מנסה לבלוע אותו. לך כבר, קיבינימאט - תיעלם, תשאיר אותי
להתבוסס קצת ברחמים עצמיים ואז לקום שוב, כאילו נולדתי מחדש
לעולם יפה יותר, מלא ב-3500 צבעים שונים, מבריק וחדש.
אני מרגישה את האנחה שוב. האנחה שמכילה כל כך הרבה ובעצם
כלום.
כמה אנחות כבר יצאו ממני היום? הפסקתי לספור.
והכל בסדר, הכל אמור להיות בסדר, הקונפליקט בוער בתוכי וקשה לו
להשתתק.
אני מתה לבכות, מתה להוציא הכל החוצה - אולי זה יטהר אותי
מבפנים, אולי כל החרא שנאסף לי בראש יישטף. יש דבר כזה לעשות
חוקן למוח? צריכים להמציא.
כואב לי, כואב לי ואני מנסה למקד את המחשבות שלי על הסיבה.
זה בגללך? אני לא בטוחה. מה כבר קרה, שום דבר שצריך לחשוב עליו
פעם שנייה. או שלישית. אבל אני מרגישה את הדרמה אוכלת לי את
הריאות, מה לעשות, מה עשיתי, חוזרת על אותם רגעים קטנים שהיו
בשבילי ענקיים, שבעצם הם לא הכילו הרבה.
אני כאילו בסרט סוריאליסטי, הכל מעוות באמת, לא קורה כלום אבל
קורה הרבה.
אני רוצה להשתחרר מהכל, אני רוצה לצרוח, לצעוק, לבכות, למרר
בבכי שיימשך שלושה ימים רצופים - רק תעזבו אותי בשקט, כל העולם
הזה.
אני רוצה אהבה, אני רוצה ליטוף, אני לא מוצאת תמיכה ראויה, אני
צריכה להתמודד עם הכל לבד - ואין לי אנרגיה בלב. אני רוצה שהכל
יעבור לבד, שמלאך ייכנס לי לחיים ויוציא אותי.
איפה אתה, מלאך. יכול להיות שזה אתה אלוהים? אתה נמצא? אתה פה?
אתה מקשיב? אתה שומע? אתה צוחק עליי? אתה מנסה לעזור? אתה שולח
לי סימנים שאני צריכה למצוא לבד?

אני חייבת לעוף. לפרוש כנפיים ולהגיע למקום אחר, טוב יותר.
החרא הזה לא ייעלם לבד.
אני צריכה זמן, אני צריכה כוח ואני צריכה למצוא מיקוד.

I need a guiding star, to tell me that I'm doing alright.
Be my star, dear Erin, be my wall of strength, do not let me
fall - keep me standing with my head looking forward
proudly.