"נופר!"
הוא רץ אליה כשהבחין בה מסתתרת מאחורי גזע העץ הישן.
היא הבחינה והחלה ללכת לכיוון ביתה.
"נופר, חכי! בבקשה!" קרא לה, מנסה לגרום לה לעצור.
"עזוב אותי!" היא אמרה בכעס מבלי להעיף מבט, והמשיכה ללכת.
"נופר", אמר חנוק כשהצליח להגיע אליה ולשים לשניה את ידו על
כתפה.
היא העיפה את ידו ממנה ונעצרה, כפי מה שנראה שהיה לשניה בלבד.
"עזוב... עודד - תעזוב. לא צריך", אמרה על סף בכי ופנתה להמשיך
לביתה.
"את לא מבינה! רק... תקשיבי", אמר מתנשף, מנסה להסדיר
נשימותיו. "רק... תקשיבי - ואז תלכי. את לפחות חייבת לי את
זה..."
היא עצרה, עמדה, והסתובבה.
פניה היו סמוקות ומעיניה נצצו הדמעות שנמצאות על סף זליגה.
"טוב," היא נאנחה, מנסה לעצור את הבכי ובתנועת אצבע זריזה
ניגבה את עיניה.
"צודק. מה?" היא עמדה חסרת סבלנות, מחכה רק לברוח לחדרה ולבכות
את נשמתה.
"אני... שבי. אני רוצה להסביר לך משהו." הוא התקרב אליה והושיט
ידו למשכה מטה, שתשב, אך היא התחמקה מידו וישבה בנקודה שבה
עמדה.
הוא הסתכל אחורה אל מעבר לשיחים, לראות שתומר לא עקב אחריהם.
הוא הביט בעיניה הכעוסות ופחד.
לראשונה בחייו הוא פחד כי מה שהוא עומד לומר עלול לשנות את כל
חייו איתה.
הוא התיישב והסתכל למטה, על השורש הגדול שמתחתיו.
"אני... א - את... א - אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה עכשיו.
אחרת... את תחשבי משהו שהוא לא נכון. את... את לא יודעת מה קרה
שם עכשיו."
"הייתי שם, אם אתה לא זוכר", היא התעצבנה. "אני זו ש..."
"אני יודע -" הוא קטע אותה. "אבל, את לא יודעת הכל..."
"מה? מה אני כבר לא יודעת?" שאלה בכעס.
"נופר..." ניסה להרגיע אותה ללא הצלחה.
"לא, עודד. ספר לי. מה כבר היה שם שאני לא יודעת." שילבה ידיים
בחוסר סבלנות.
הוא הסתכל עליה ולא יכל להוציא מילה מפיו.
הוא לא ידע מה להגיד לה. איך להגיד לה. איך... להסביר מה קרה
לו שם.
"אני אגיד לך מה היה שם", אמרה מבלי לחכות לתשובה. "מה שקרה
הוא, שאני, ברוב טיפשותי, חשבתי שיש משהו בינינו יותר ממה שהיה
פעם."
הוא רצה להגיד משהו, אך לא הצליח להוציא הגה.
"אני הטיפשה שחשבה שאותו אחד שמכיר אותי יותר מכולם, שיודע כל
מה שעובר לי בראש... אותו אחד שאני מכירה יותר טוב מכל אחד
אחר..." היא נאבקה בכל כוחה בדמעותיה הקוראות לרדת.
"נופר..." אמר כמעט ללא קול.
"אני זו שחשבה שיכול להיות משהו בינינו. אני אגיד לך מה היה
שם, עודד. נישקתי אותך, זה מה שקרה. ואתה - דחית אותי. זה
הכל."
"לא נכון, תקשיבי שניה -"
"מה לא נכון?! זה מה שקרה," היא לא נתנה לו לדבר. "ושלא תעז
להגיד שזה תומר, כי אתה יודע טוב מאד שמה שזה לא היה, זה נפסק
לפני שהוא נכנס."
"תהיי בשקט, אני לא רוצה שישמעו", הוא ניסה להרגיע אותה.
"לא אכפת לי." היא לקחה נשימה כדי לעצור את הדמעות שכבר חנקו
את עיניה, וקמה ממקומה.
"עודד, אני הולכת הבי-"
"עמד לי!" הוא לחש בקול והעיף מבט חטוף אחורה כדי לבדוק שאף
אחד לא שמע.
"מה שאת לא יודעת - זה שעמד לי", הוא חזר בקול דורש.
לפתע נראה כאילו כל הכעס, כל הבכי, כל הזעם שלה ברח.
היא התיישבה בחזרה והסתכלה עליו במבט חסר ידע.
"... עמד... אתה מתכוון..."
הוא הנהן בראשו.
הם ישבו שם, שתקו והסתכלו אחד על השני בעיניים.
נראה היה כאילו נופר רעדה טיפה.
עודד הסיט מבטו מטה אל האדמה.
"בחיים שלי... אני לא... איתך... אני מתכוון,"
הוא נשם עמוק.
"איתך, זה תמיד היה... את יודעת. זה אנחנו. נופר ועודד. אבל
היום, כש... כשהתנשקנו..."
"זה לא כאילו זו פעם ראשונה שהתנשקנו..." היא ניסתה לדבר,
המומה מדי בשביל לחשוב.
"כן, אבל לא ככה!" הוא הרים מבטו אליה. "עם... הלשון... ו...
ו... אל תגידי לי שלא הרגשת-"
"הרגשתי..." היא קטעה אותו, "בטח שהרגשתי. חשבתי שאתה זה שלא
הרגיש דבר."
"הרגשתי", הוא אמר והעיף חצי מבט למטה. "ועוד איך הרגשתי..."
הוא גיחך.
"הבנתי..." היא צחקה קלות במבוכה.
"ואז כשתומר נכנס..." עיניו רעדו ולבסוף פנו מטה.
"... לא ידעתי מה לעשות", הוא אמר מיואש.
"אז... אמרת לו להישאר?" היא נעמדה במהירות ונופפה בזרועה
לכיוון הבית שלו.
"מה חשבת שיהיה שם? שנתנהג כאילו כלום לא קרה הרגע? כאילו...
כאילו... לא עברנו את מה שעברנו לפני חמש שניות? כאילו..
כאילו... " היא חיפשה מה לומר.
"כאילו... כאילו לא רצית שנמשיך?" היא אמרה על סף דמעות.
"מה?! לא!" הוא קם והתקרב לעברה.
"את... את לא יודעת מה עבר לי בראש באותה שניה! מצד אחד... מצד
אחד אני מת להמשיך את מה שזה לא היה, לנשק אותך, לחבק אותך,
ללטף אותך... אבל... אבל מצד שני אני כל כך... אני הייתי כל כך
מחורמן עליך... וזו את! נופר, זו את! אני לא רוצה... אני לא
רוצה..."
"מה? לא רוצה מה? אני כבר לא ילדה קטנה, אתה יודע!"
"... לפגוע בך..." הוא אמר בקול חושש.
"אם תומר לא היה נכנס..." הוא מלמל והסתכל אליה בעיניים
מודאגות.
היא התקרבה אליו.
"... אני מפחד ממה שהייתי עושה לך", הוא אמר בעוד הוא מסתכל על
שפתיה הדקות שקראו לו לנשקן.
היא התקרבה אליו, כך שהם עמדו קרוב אחד לשניה, כמו אז, בבית,
לפני כמה דקות, תוך כדי שהיא מביטה אל עיניו במבט סקרן.
"אם תומר לא היה נכנס," היא אמרה והכל כאילו דמם.
"אם הוא לא היה נכנס לחדר בדיוק באותה שניה -" היא התקרבה עוד
יותר.
"... מה היית עושה?" היא מצמצה בעיניה ושניהם הרגישו את אותה
תחושה שהרגישו קודם. רק הפעם היא יותר חזקה.
הם הביטו אחד לשני בעיניים, מהופנטים, מרגישים את גופם מתקרב
אט אט יותר ויותר.
הוא בלע את רוקו, הם היו צמודים אחד לשניה.
שפתותיהם נגעו קלות, ועיניו נעצמו לשניה. הוא הניח את ידו האחת
על עורפה, והרגיש את ידו מתעטפת ברכות שערה, ידו השניה מלפפת
את זרועה.
הוא הרגיש אותה רועדת טיפה, בעוד היא שמה ידה האחת על כתפו
והשניה על גבו, מחבקת אותו קרוב אליה.
עיניהם היו נעוצות כל אחד על שפתי האחר.
"הייתי..." הוא אמר כמעט בלי קול, "הייתי..."
ולפני שהספיק להוציא עוד נשימה היא קרבה עוד אליו ונשקה לו
שנית. שפתותיהם ליטפו ברכות וידיהם אימצו את גופם בחוזקה.
אך שוב, כמקודם בבית, הופסקה הנשיקה בחטף.
אך הפעם, זה לא היה עודד שהתרחק.
סמוקה והמומה במקצת, נופר עשתה צעד אחורה.
עודד פקח את עיניו בחוסר הבנה.
"את בסדר?" שאל וזקיק אכזבה נבע מקולו.
היא נשמה בכבדות, ואמרה כמעט בלי קול - "הרגשתי."
היא עשתה צעד נוסף אחורה והרגישה את גזע העץ בגבה.
"הרגשתי... הרגשתי את זה. אותו, כלומר, אותך..."
הוא התקדם לעברה והביט עמוק אל תוך עיניה.
הוא שם את ידו האחת תחת עורפה ונשק לה.
כשהרגיש את ידיה חובקות את צווארו הוא הידק את גופו לגופה
שנדחק על גזע העץ.
אותו גזע עץ שלידו הם בילו 16 שנים של ילדות חסרת מחסומים.
אותו גזע עץ שלידו הם היו יושבים מדי יום ומדברים בלי חשבון על
כל מה שעלה בראשם.
אותו גזע עץ, שלידו הם גדלו ויחד איתו הם בגרו.

ידו החלה מטיילת על גבה.
והיא?
הילדה היפה שעודד היה מאוהב בה כל השנים כבר לא נראתה כמו
ילדה.
עכשיו, היא שונה.
עכשיו, היא רוצה אותו.
בעוד ידיה של נופר הצמידו את ראשו של עודד אליה ופרעו את
שיערו, ידו של עודד נדדה לה דרומה, אל ישבנה של נופר, והמשיכה
להחליק מטה אל ירכיה הצעירות.
רגליהם השתלבו רגלי האחת בתוך השני, והדופק עלה ולא נראה לו
סוף.

"עודד?" נשמע לפתע קול מוכר מתקרב.
נופר ועודד פקחו עיניהם והביטו חסרי כל תזוזה אחד על השניה
מתנשפים. הוא נשק לה קלות על שפתיה והתרחק אל קדמת העץ, שם ראה
את תומר, אחיו הגדול, מתקרב לעברו.
"מה איתך, גבר?" הוא שאל בקול מלגלג.
"כלום, סתם", הוא ענה ומיהר לסדר את שערו הפרוע.
"מה קרה לילדונת הזאת?" תומר שאל וניסה להסתכל אל מעבר
לשיחים.
"כלום", עודד ענה וזז הצידה כדי להסתיר לתומר. "והיא לא...
תפסיק לקרוא לה ילדונת."
עודד שנא את היחס של תומר אליה. הוא תמיד היה מקניט אותה
בכינויים שאולי לא היו כל כך נוראים, אלא שהם בדיוק אלה שיגרמו
לה לרתוח.
"היה נדמה לי שהיא בכתה, העכברה הזו." תומר ניסה להבין מה קרה
שם, לפני שהוא נכנס והפריע להם שם קודם לכן, בבית.
"לא.. כלומר, סתם. אמרתי לה משהו, ו..."
"והיא נפגעה", תומר אמר בלגלוג.
"עודד, אמרתי לך. תעזוב ת'קטנה הזאת. סתם... סתם נקבה."
עודד תמיד היה מתעצבן על תומר כשהוא היה מדבר ככה, אבל עכשיו
הוא רק רצה להרחיק אותו משם, כדי שנופר לא תשמע אותו, ושהוא לא
ידע במה האח הקטן שלו היה עסוק עד לפני שניה.
"כן... אמרת. מה... מה רצית? מה קרה?" עודד שם ידו על גבו של
תומר, סובב אותו וניסה להוביל אותו בחזרה לבית.
אך תומר עצר אותו - "תגיד, מה עובר עליך?" הוא שאל כששם לב
שעודד מנסה לסדר נשימתו.
"כלום, אמרתי לך. סתם, רבתי עם נופר, ו... והכל בסדר עכשיו."
תומר בחן את אחיו ואמר במבט חושד "טוב, אם אתה אומר... בכל
מקרה, שמע-" תומר סוף כל סוף התחיל ללכת.
"אנחנו זזים. אתה בטוח שאתה לא בא? אתה תוקע אותי ככה לבד עם
אבא."
עודד נזכר שהם אמורים לנסוע לדודים שלהם היום, ועודד תמיד שנא
ללכת לשם, כך שהוא השתמש בתירוץ של 'אני קבור תחת שיעורים
ועבודות'. הוא תמיד מתחמק ככה מההורים שלו, אבל אחיו, היות ולא
למד יום בחיים שלו, לא הצליח להתחמק הפעם.
עודד העיף מבט אחורה אל העץ וחייך.
"סורי, ברו. יור און יור אוון."
"טוב, אז הנה המפתח. 'אל תשכח לנעול אם אתה אצל השכנה!'" תומר
עשה חיקוי עלוב של אמא שלהם.
"ביי!" עודד הסתכל באחיו הולך לכיוון המכונית, נכנס... וברגע
שהמכונית נעלמה, עודד הסתכל לכיוון העץ, שם ידע כי נופר מחכה
לו.
הוא פנה לחזור לכיוון העץ כששמע את הטלפון מצלצל. הוא הסתכל על
העץ, והחליט להיכנס פנימה, לענות מהר לשיחה, ולשים קצת בושם,
ולהראות קצת יותר טוב בשביל נופרי שלו.
הוא רץ הביתה וענה לטלפון, מחכה בקוצר רוח כבר לנתק.
"כן?" הוא ענה בעוד הוא משקיף על העץ מהחלון.
"היי", קולה המתוק של נופר היה בצד השני של השפופרת.
"נופר? מה, אה... איפה את?"
"חזרתי הביתה", היא לחשה.
אבן כבדה נפלה על עודד. 'היא תתחרט עכשיו, היא... היא בטח
נבהלה...' חשב לעצמו.
"את בבית?" הוא אמר מנסה לא להישמע מאוכזב.
"כן," היא לחשה, "אני... אני כבר אבוא. תגיד, הם... הם נסעו?"
היא בקושי דיברה.
"כן... הם... הם נסעו, למה את לוחשת?" הוא התיישב בכובד על
הכיסא.
"אני תכף אסביר לך. ביי", היא ניתקה לפני שעודד הספיק לומר לה
משהו.
"ביי..." הוא אמר לשפופרת הריקה.
הוא קם מהכיסא ונכנס לחדרו.
התמונה שהיתה על שולחנו קראה לו.
זו תמונה שלו עם נופר, באילת, שם הם היו לפני שנה וחצי. הוא
הרים את התמונה והביט בה.
פתאום, הילדים בתמונה לא נראו לו כל כך כמו ילדים. במיוחד לא
נופרי.
הוא נזכר ביום שנופר הביאה לו את התמונה הזו.
היא אמרה שזו התמונה הכי טובה שלנו יחד. עודד הסכים לזה. היא
לבשה שם בתמונה את השמלה שלה שהוא תמיד אהב. היא לובשת אותה
אולי כבר ארבע שנים, אבל בזמן האחרון הוא רואה את נופר שונה
בשמלה הזאת.
נופר פתאום... סקסית.
אולי זאת לא השמלה...

הוא יצא מהחדר ושמע רעש מכיוון דלת הבית.
הוא פתח את הדלת וגילה את נופר שם, כשהיא בדיוק באה לדפוק.
עודד היה מאושר - היא לבשה את השמלה שהוא אהב. היא מעולם לא
נראתה לו כל כך יפה כמו שהיא נראתה עכשיו.
היא נכנסה בלי לומר מילה, והלכה לחדר שלו.
עודד היה מהופנט מהריח שהיא מילאה בו את הבית.
הוא סגר את הדלת ונכנס לחדרו.
היא ישבה על הכיסא והסתכלה על התמונה שלהם.
עודד התיישב על המיטה, לידה.
נופר הניחה את התמונה בחזרה על השולחן והסתובבה לכיוונו.
"את נראית... את כל כך..." עודד בקושי הצליח לדבר. הוא עדיין
הרגיש את טעם שפתיה, ורק רצה לחבק אותה קרוב אליו.
"תודה", היא חייכה בביישנות, והתיישבה לידו במיטה.
"אתה לא תאמין מה קרה לי היום..." היא חייכה והסתובבה, כך שהיא
נשענה על עודד.
עודד חיבק אותה.
"את לא תאמיני מה קרה לי היום..." הוא ענה לה, ונישק את כתפה.
היא צחקקה והרימה מבטה אליו.
הם הסתכלו אחד על השני ומבלי לדבר הם ידעו בדיוק מה הם רוצים
להגיד. הם התנשקו, ועיניהם נעצמו. אחרי כמה שניות שנראו כמו
נצח מתוק, נופר פקחה עיניים, וקמה.
עודד רצה לתפוס בידה כדי למנוע ממנה לקום, אך לא היה לו צורך
בכך.
היא התיישבה עליו בצורה שהוא אף פעם לא ראה אותה יושבת.
רגליה סובבו את גופו, וידיה אחזו בצווארו.
הוא חיבק אותה חזק אליו ונישק אותה. לאט לאט הנשיקות כבר לא
היו רק על שפתיה.
הוא נישק אותה על צווארה, על כתפה, על חזה...
עורה היה חם. היא אימצה אותו חזק אל גופה הרועד, והוא נפל
אחורה, על המיטה.
כך הם היו - מחובקים על מיטתו של עודד. בפעם האחרונה שזה היה,
זה אחרי קרב דגדוגים סוער.
אך הפעם, זה היה שונה. זה כבר לא היה מצחיק.
זה היה הוא והיא,
רק הוא והיא.
ידיהם טיילו לאורך גופם, וכשידו החליקה על ירכיה של נופר, נראה
היה כאילו נבהלה. עודד עצר, ונשען על מרפקו.
"את בסדר?" הוא שאל בדאגה.
היא הסתכלה עמוק אל תוך עיניו, הזיזה את שערו מעיניו, וחייכה.
"גיליתי משהו היום", היא לחשה בקול מתוק.
עודד הסתכל בשאלה אל תוך עיניה.
"מה גילית?"
היא הסתכלה אל עיניו הנוצצות ונשקה לשפתותיו.
"גיליתי שהבן אדם שתמיד ראה בי ילדה לא רואה אותי כך יותר."
היא באה לנשקו, אך הוא נסוג.
"מה? מה את... אני לא..." הוא היה מבולבל.
היא התיישבה, ומשכה את עודד בעקבותיה.
"אני חייבת לומר לך משהו."
עודד חש את הדופק שלו רץ יותר מהר משהוא אי פעם היה יכול
לדמיין.
היא ליטפה את שערו ואמרה ברכות מלטפת: "בזמן האחרון... בשנה
האחרונה, אולי יותר..."
עיניה טיילו מגופו לעיניו, לשפתיו ושוב לעיניו.
"יש משהו, רק דבר אחד, שאתה לא ידעת עלי. דבר אחד שקיוויתי
שתבין כבר מזמן..."
עודד הרגיש קרוב אליה כפי שבחיים לא חש.
"תמיד הרגשתי, שאתה רק רואה בי ילדה קטנה... אפילו שאנחנו בני
אותו גיל."
"אני לא-" הוא ניסה להסביר, אך הוא לא ידע איך לומר את זה.
כבר כמעט שנתיים שהוא מרגיש מה שהוא מרגיש כלפיה, והוא אף פעם
לא ידע איך לומר לה.
"עודד, אני... אני יותר ממה שאתה חושב שאני", היא לחשה.
"אני..." הוא מעולם לא הרגיש כל כך חזק את מה שהוא מרגיש
עכשיו.
"אני חייב לספר לך משהו, נופר. אני..."
אך היא לא נתנה לו לסיים, והצמידה נשיקה לשפתותיו הרכות.
הוא הביט עמוק לתוך עיניה, כל כך עמוק, שהיא הרגישה אותו בה,
למרות שרק ידיו נגעו בה כרגע.
"אני לא חושב שיכולתי לומר לך את זה קודם", הוא אמר בקול
רועד.
"מעולם לא ראיתי בך ילדה קטנה." הוא ליטף את כתפה וכתפיית
השמלה החליקה.
"במיוחד לא בשמלה הזו..." הוא צחק.
"למה אתה חושב שלבשתי אותה כל כך הרבה פעמים בשנה האחרונה?"
הוא הביט אליה והרגיש מהופנט ביופיה.
היא הסירה את השערות ששוב כיסו את עיניו, אך הפעם הוא תפס את
ידה ונשק לה.
"אני אוהב אותך, נופר. אני כל כך..." הוא נישק את ידה עוד
ועוד, בכף היד, על גב היד, במעלה היד...
"אז למה...?" היא שאלה מבלי לדעת מה היא בעצם שואלת.
"את מעולם לא היית... ילדה קטנה... אלא... תמיד היית... מחוץ
לתחום... את מבינה, לא רציתי... לא רציתי שתפגעי, שלא תרצי,
ש..." הוא הסתכל בעיניה שנצצו, ונדמה היה כאילו דמעה זלגה על
לחיה הסמוקה.
היא נעמדה, ועודד, שבוי בקסמה, נשאר על המיטה, מביט בה כמו
מהופנט.
"אתה חושב שאני סקסית?" היא שאלה בנימה חסרת ביטחון.
הוא קם ונעמד מולה.
"יותר מכל דבר שראיתי בחיים שלי..."
הוא ליטף אותה, והיא נישקה אותו.

אט אט חולצתו נזרקה לרצפה, וידיו חדרו מבעד לשמלתה, מלטף
ומנשק, ומרגיש כל כך קרוב...
לפתע היא קמה, והחלה מפשפשת בשמלתה שהיתה כבר בצד המיטה.
"קרה משהו?" הוא נבהל.
היא חזרה למיטה עם חיוך מהפנט על פניה הסמוקות.
"זוכר ששאלת אותי קודם, למה לחשתי?"
"בטלפון?"
היא הנהנה בראשה.
הוא הביט אליה במבט שאלה.
"התגנבתי לחדר של אח שלי. ו... הבאתי משהו, למקרה ש... למקרה
כמו עכשיו..." היא חייכה והושיטה לעברו את ידה הקמוצה.
הוא הסתכל אליה ופתח את יד.
בפנים הוא הופתע לראות משהו שהוא בחיים לא חשב שיראה אותה
מחזיקה.
"קונדום?" הוא התפלא. "את בטוחה?" הוא שאל, לא יודע מה
להרגיש.
"אנחנו לא חייבים, את יודעת", הוא רצה לוודא.
היא חייכה.
"אף פעם לא הייתי בטוחה לגבי משהו כמו שאני בטוחה לגבי זה
עכשיו."
היא אמרה והושיטה לו אותו.
הוא נישק אותה ואימץ אותה קרוב אליו.
ואז, כמו חלום או אולי... פנטזית נעורים פרועה, הם הרגישו אחד
את השניה גופנית ונפשית כאחד.

הם נשארו שוכבים במיטה, מכורבלים.
היא שילבה אצבעות ידה בידו, וחייכה.
הוא הביט בה, מהופנט.
"לא תאמין מה קרה לי היום..." היא אמרה בקולה המתוק.
"אני יודע", הוא ענה בחיוך. "אני לא מאמין..."