אני רוצה לעזוב ולא יכול. ככה זה כשבחורה מספרת לך שפעם היא
ניסתה להתאבד.
היא יכולה לעשות הכל, וייסלח לה. כי היא לא יציבה עכשיו אבל
היא יציבה כאבן לעומת הלילה ההוא.
מעניין אם מישהו אי פעם נטל את חייו בבוקר. השמש על פניו. אולי
באיסלנד. אבל בבוקר שלהם אין שמש. היית מסוגל לקפוץ מהגשר הכי
גבוה אל מותך כשהשמש מחייכת אלייך?

אני חושב שהיא יודעת שברגע שהיא מספרת שהיא ניסתה להתאבד, ואני
רואה בעיניה שאני לא הראשון ולא השני שהיא מספרת לו את זה, אני
כבר לא יכול לעזוב אותה סתם. היא חיכתה עד שניקשר קצת, שנרגיש
בנוח זה עם זו, ואז סיפרה לי. אולי היא פשוט לא רוצה להיזרק.
אולי נמאס לה לשמוע איך החברות שלה יום אחד מצאו עצמן מחוץ
לקשר, כמו כלום. "אבל רק אתמול שכבנו, ובכזה להט!" הן יקוננו.
לא קולטות שהבחור רק מילא את דמיונו וזכרונו, כאילו הכין
סנדביצ'ים לדרך אל המיטה הבאה.

חנויות קטנות נשקפות מחוץ לחלון, והאוטובוס גונח עם העלייה,
גבר מסדר בובת ראווה חצי לבושה. עסק קטן אחרי עסק קטן. תמיד
תהיתי מה גורם לאנשים לרצות לא משרה גבוהה או נחשבת, אלא רק
לפתוח קיוסק ברחוב רוטשילד בבת ים. רק לפתוח מכולת בשכונה שכבר
לא תתחדש. ואז הם שמים את השם שלהם בכותרת, כאילו כדי לפצות:
"שיפודי זריף", "המתוקים של אליקו". אף פעם לא הבנתי. אולי זה
בגלל שאף פעם לא היו לי ילדים, רק אחים קטנים, אז אני לא יכול
להבין מה זה לפתוח עסק קטן מהזיעה שלך ולעבוד כדי שהילד יוכל
לגדול בשקט. ואולי כי אני לא יכול למצוא אושר בכסף קטן,
ובמשפחה גדולה. לא, אני חייב להיות גדול. וכל היתר יסתדר
סביבי. מה אני עושה עם השרוטה הזו בכלל? שמתם לב פעם איך
האימהות בגן מרחיקות את הילדים הטיפשים מהילדים שלהן כאילו
שטיפשות זה מדבק?

אני יורד מהאוטובוס, השמש כבר בדמדומים, כבר שעת ערביים. עולה
לדירה ופותח את הברז באמבטיה ואני מתפשט ויושב על הקרקעית של
האמבטיה, כמו ילד קטן, מרגיש את המים העדיין קרירים דוקרים לי
בקצות האצבעות. המים מתחממים ועולים ואני נשען אחורה ונותן
ליום הזה להישטף ממני, עד שכל לכלוכי הבחוץ מתבדלים ממני. אני
שומע צרור מפתחות ניטח על השידה בכניסה ושומע אותה צונחת על
הספה בסלון, מרימה רגליים. אני עוד לא התקרבתי, אבל אני יודע
שהיא מריחה כמו המקום ההוא, המחלקה הסגורה, שם נפגשנו, שם
התנשקנו לראשונה. שם היא אמרה לרופא שהוצאתי את המילה הראשונה
שלי מאז שהאחים שלי נשרפו. זאת לא הייתה אשמתי, היא אמרה לי.
אורי שם מגבת על הרדיאטור, ובלילה הכל התלקח. בבוקר הם היו
פחמים. אבל אני הגדול, אמרתי לה. עכשיו אתה היחיד, היא אמרה
לי, וליטפה לי את הראש. והערכתי את זה שהיא לא מזכירה שאני
מזמן לא ילד. אני בן ארבעים. אני קם, מטפטף, ומשחרר את הפקק
מקרקעית האמבטיה. גם היא תרצה להתקלח, ואני לא רוצה שהמים שלי
ידביקו אותה. אני מספיק מטורף בשביל שנינו, אבל זה נורא נחמד
שגם היא מנסה, קצת, להיות. שום דבר ואז בבת אחת, היא אמרה לי
כשלא יכולתי להפסיק לדבר, אחרי שנים של דממה ואכילה בפה סגור,
ככה אתה, היא אמרה וליטפה לי את הראש, ידיה מריחות מהסיגריה
שעישנה בהפסקה.

האש נותנת והאש לוקחת. היא כבר נרדמה על הספה. אני חולץ את
הנעליים הלוחצות שלה. אני חושב שהיא עלתה קצת במשקל. זה טוב.
אומרים שרק בחורות רזות מתאבדות. לשמנות יש יותר מדי מאגרי
פחמימות וסוכרים שיחזירו להן את החיוך לפנים. תמיד רציתי לכסות
בחורה שאני אוהב בשמיכה, כמו בסרטים, להיות גדול ולדאוג לה.
אני נשכב בחיקה והיא מערסלת אותי מתוך שינה-לא-שינה. אני לא
יכול לדאוג לה בינתיים. היא תטפל בי. אני אחלים. ואז אני אטפל
בה. ואז אני אעזוב.