"סבא יקר," ביקשתי, "ספר לי בבקשה את האגדה שספרת לי כשהייתי
קטנה על שני הכפרים מעבר לנהר."
ידעתי שסבא לא יכול לסרב. הוא כבר סיפר לי אותה עשרות פעמים
אבל אהבתי לשמוע אותה כל פעם מחדש בעיקר כשהחופש הגדול התחיל
כבר לשעמם.

"בארץ רחוקה משני צדדיו של נהר גדול קמו להם שני כפרים. בכפר
הדרומי התיישבו אנשים עם ראש פתוח ודעות, איך נגדיר את זה, קצת
לא קונבנציונאליות. הם שנאו שיגרה ואהבו לנסות כל שטות חדשה,
הם לא בחלו בשום מאכל מוזר ולא היססו להריח כל פרח שהנץ
בסביבה. חצי מהתושבים היו בילו בשיטוטים במקומות רחוקים וגם
אלו שחזרו לא היו תמיד יציבים. אחרי שחשבו איך למלא את זמנם
בסבבה החליטו כמה מצעירי הכפר לפתוח מסעדה

מעבר לנהר בגדה הצפונית גדל במהירות כפר של כובשי השממה.
"האושר נמצא בתוכנו" צעק מטיף הכפר. האדמות שלהם היו רבות
ופוריות ואנשי מעשה מכל הארץ הגיעו אל הכפר ומצאו בו נחלה, אבל
למרבה ההפתעה ברגע שכף רגליהם של המהגרים דרכה בכפר הם ובניהם
לא יצאו משם לעולם. גם בכפר הצפוני ישבו כמה יזמים בעלי חזון
ועוצמה והחליטו לפתוח מסעדה."

"ואיזו מסעדה הצליחה יותר?" שאלתי את סבא אפילו שבלב כבר ידעתי
את התשובה.
"בהתחלה באמת שתי המסעדות היו פופולאריות באותה מידה" סיפר
סבא. "בשתי הכפרים הבעלים השתדלו לשמח את הלקוחות. בכפר הדרומי
הביאו מאכלים מארבע כנפות תבל, ואילו בכפר הצפוני עבדו על
איכות ודיוק ללא פשרות. אולם לאחר זמן קצר התברר שעל כל שלושה
סועדים במסעדה הצפונית יש בקושי סועד אחד במסעדה הדרומית.
"למה?" שאלתי, יעני מופתעת כל פעם מחדש.
"פשוט מאוד" אמר סבא. "זה לא קרה כי המסעדה הצפונית הייתה טובה
יותר. זה גם לא קרה בגלל שאנשים בכפר הדרומי יצאו פחות לבלות.
פשוט, על כל שני אנשים מהכפר הדרומי שהיו יוצאים לאכול אחד היה
חוצה את הגשר והולך למסעדה הצפונית סתם בשביל לגוון, אבל אף
פעם לא הייתה תנועה בכיוון ההפוך, אנשי הכפר הצפוני לא השכילו
מעולם לרדת דרומה כי הם הרגישו בטוחים רק בסביבתם הקרובה.  
וכך במשך השנים המסעדה הצפונית פרחה והדרומית בקושי שרדה.
לצפונים היה פתאום כסף להשקעה. הם יכלו לקשט את המקום ולהשקיע
הון בפיתוח מודלים שיווקיים ותפריטים חדשים. הם יכלו להשקיע
בפרסום ובהשקה מושקעת של כל מאכל ומשקה. המסעדה הדרומית על אף
כל הרוח החופשית חיה מהיד לפה.

למרות הכול, המסעדנים מהכפר הדרומי לא התייאשו. החברים הצעירים
שלהם ששרצו בכל מקום כולל במסעדה הצפונית גילו יום אחד שאפשר
די בקלות להעתיק את המתכונים של הצפוניים ולהכין אותם בהצלחה
אצלם בכפר.  
הצפוניים רתחו מכעס, "איך אתם מעיזים לגנוב ככה רעיונות אחרי
שהשקענו מיליונים בפרסומות".  הם ביקשו בלעדיות, כסף ותמלוגים.
הדרומיים הציעו להם מתכונים אחרים בתמורה. הצפוניים צחקו, "אתם
בכלל לא מעניינים אותנו. אתם סתם פרובינציאלים. אין סיכוי
שאנחנו נבשל משהוא שלא הומצא בגדה הצפונית". הדרומיים ניסו
למכור מתכונים בגדה הצפונית, אבל לא ממש הלך להם. רק כשהם שכרו
מישהו צפוני שתירגם את זה ועשה כאילו שזה הומצא בצפון הצפוניים
קנו מהם קצת ידע.
הצפוניים רתחו מכעס. הדרומיים העלימו עין. "אם הם היו לפעמים
באים לאכול אצלנו, אולי כל זה לא היה קורה" חשבו להם אנשי
הדרום בהכנעה.

"אז זה נגמר בסוף במלחמה?" שאלתי מהופנטת.
"הו - לא כל כך מהר" ענה סבא באורך רוח. הדרומיים ממש לא אהבו
להילחם. וחוץ מזה אל תשכחי ששטיפת המוח הצפונית עשתה את שלה.
חלק גדול מהדרומיים באמת חשבו שכל מה שבא מהצפון טוב יותר.

"אז מה קרה בסוף?" שאלתי מסוקרנת.
"חכי, ילדה, קודם כל אני אגמור להוריד לך ב-emule את הסרט
המטופש האחרון של וולט דיסני. אין לך מה לדאוג מתוקה שלי, לסבא
שלך אין שום ייסורי מצפון. כשבאמריקה ילכו להקרנות מסחריות של
הסרט המצוין "סוף העולם שמאלה", כשהם יפתחו לראות סרט זר על
עיירה בנגב באותו אופן שאני ואת רואים סרטים שמתרחשים
במיסיסיפי וקנזס אז אשלם לתאגידי הענק כמו שאני קונה דיסקים של
שוטי הנבואה.