הדבר הראשון שאני זוכר הוא שהרמתי את היד לגובה העיניים והצצתי
בשעון. כבר עמדתי לומר "שש ועשרים", כשתפסתי שהשאלה לגמרי
אחרת.

"תסלח לי, איזה יום היום?"

הורדתי את היד במבוכה והצצתי בשואלת, שכמעט ונתקלה בי לפני
שניה. היא הייתה אישה ממוצעת קומה שנראתה כמי שראתה ימים טובים
יותר. לא זוכר מה לבשה. בכל אופן משהו אפרורי, לא מעניין.
בעצם, שום דבר לא היה מעניין באישה שעצרה אותי בשאלה "תסלח לי
איזה יום היום ?"

חוץ מהשאלה עצמה.

זה די רגיל שאנשים עוצרים אותך באמצע הרחוב ושואלים אותך איפה
רחוב מאפו או צייטלין או שטנד, וגם באיזה צד מוצאים את מספר
עשר.
אבל "איזה יום היום" ???

בהיסוס קל שאותו הצלחתי להסתיר אמרתי "יום שלישי ?!?"
"נכון, באמת יום שלישי. אתה יודע מי היה בעלי ? "
הודיתי שאין לי מושג מי היה בעלה ואז היא שאלה אם שמעתי על
המשורר זלמן שניאור, כי בעלה, היה אחיו.

"אבל הוא לא היה משורר" המשיכה "הוא היה פרופסור למתמטיקה
וכשהוא בא לארץ הוא הלך לעבוד בבניין. כן. פרופסור למתמטיקה.
ככה זה היה בימים האלה. ויום אחד, הייתה לנו כבר ילדה בת שבע,
באו פועלים מהבניין ואמרו שהוא נפל מהפיגום ומת. מסכן כזה".

לא ידעתי אם אני צריך להשתתף בצערה אבל לא הספקתי להתלבט יותר
מדי. היא חזרה ושאלה "תסלח לי, איזה יום היום אמרת?"
אמרתי "יום שלישי" ונפרדנו.

מעולם לא ראיתי אותה קודם. לא ברחוב שאני גר בו, לא בעיר וגם
לא בשום מקום אחר. אבל מאז אותו יום, נפגשנו, אם אפשר לקרוא
לזה כך, פעמיים או שלוש, כמעט בכל שבוע. את בעלה המסכן שנפל מן
הפיגום הייתה מזכירה מדי פעם, אבל תמיד הקפידה לברר איזה יום
היום.

בשבועות הראשונים הייתי מופתע מן המהירות שבה מישהי שלא ראיתי
מעולם הייתה להרגל קבוע. כמו אהבה חדשה. מעניין. אף פעם לא
חשבתי מה היא חושבת על כך. אחר כך התרגלתי, כמו לכל דבר שעומד
או זז ברחוב. כמו בני-זוג. בעצם, זה לא מדויק. נכון שהתרגלתי
לכך שאפגוש בה. לעיתים אפילו ציפיתי לה. אבל לא התרגלתי ובטח
לא קיבלתי בשוויון נפש את השאלה שתמיד פתחה את פגישותינו:
"תסלח לי, איזה יום היום?"
ולא שצריך להיות גאון גדול כדי לדעת איזה יום, אבל קורה
שמתבלבלים. והייתה לי מן תחושה שבאופן קבוע אני עומד אצלה
למבחן.
אולי אפילו מבחן מכריע.

תמיד זה היה קורה אחרי הצוהריים. כשהייתי חוזר הביתה -
מהעבודה, מהסופר או מכל מקום אחר  -  ותמיד הקפדתי, דקה לפני
שעזבתי, לשאול את המזכירה או לבדוק בעיתון או לפתוח את היומן
ולהתכונן. לשאלה. והתרגלתי, עוד מרחוק, לצעוק אליה "יום שני,
יום שני, יום שני"
או "יום רביעי, יום רביעי, יום רביעי"
או לעיתים רחוקות יותר "יום שבת..."
ותמיד לפי היום הנכון. התרגלתי. כבר לא יכולתי בלי זה.


שבועות החליפו חדשים וכבר עברה חצי שנה, נדמה לי, כשיום סתווי
אחד, שעון הקיץ התחלף בשעון החורף, והשעה הייתה רק שש וחצי אבל
כבר היה חשוך. בכל זאת הצלחתי לזהות אותה מרחוק וכבר עמדתי
לצעוק "יום שלישי, יום שלישי..." כשלפתע שמתי לב שהיא עושה לי
סימנים. היא נופפה בזרועותיה וכשצדה את מבטי הניחה אצבע על
שפתיה, כאילו התכוונה לומר "ששש..., אל תגיד..." ובאמת
כשהתקרבתי וכבר הייתי בטווח שמיעה פתחה ואמרה:
"אל תגיד לי איזה יום היום. אני יודעת. היום יום שלישי".

זה לא היה מדהים, כי באמת היה יום שלישי, אבל זה כן היה מדהים
כי הפעם גם שאלה וגם ידעה את התשובה. עמדתי לשאול אותה מה
הסיפור שלה וקיויתי שסוף סוף יתברר העניין, כאשר הפתיעה אותי
בשאלה חדשה:
"תגיד לי, מתי באת לגור ברחוב שלנו?"

התחלתי לחשב. מן הרגל כפייתי שכזה להיות מדויק בפרטים הכי
קטנים. זה היה לפני אחת עשרה שנה, אני זוכר, ואם עכשיו ספטמבר
ואז זה היה ביוני, צריך להוסיף שלושה חודשים ואולי עוד איזה
שבוע או שבועיים וכשעמדתי לומר לה קטעה אותי שוב ואמרה:
"אגיד לך בדיוק.
 אתה באת לפני אחת עשרה שנה, שלושה חודשים ושנים עשר יום".

נותרתי בלי מילים. זה כמובן היה נכון והיא הוסיפה ואמרה באופן
הכי טבעי שאפשר להעלות על הדעת:

"תשמע, אתה זוכר את בעלי שנפל מן הפיגום? זה קרה לפני שלושים
שנה. אני גרה כאן בבית הראשון משמאל, במספר אחד. מאז שהוא נפל
ומת אני עומדת על המרפסת. כל יום והרבה שעות ומסתכלת על העולם.
תדע לך, אם בן אדם רוצה לדעת על כל העולם מספיק לו שיסתכל על
הרחוב שלנו. אבל, הוא צריך להסתכל טוב. כמו שאני עשיתי. אם
הייתי כותבת יומן הייתי בטח יכולה לכתוב רומן  על הרחוב שלנו.
רחוב קטן שהיום הכי מסעיר בשלושים השנים האחרונות היה היום שבו
נתלו על הגדרות שלוש מודעות אבל שהודיעו בצער רב וביגון קודר
על שלוש לוויות שונות.

תראה, אני מכירה כאן כל אחד, בכל בית, בכל קומה, בכל דירה. מי
נסע לחוץ לארץ ומי חזר. מי קנה אוטו חדש למרות שאין לו מאיפה,
מי ישן במיטה שלו ומי בבית זר. הריב המתמשך בין שתי חנויות
המכולת, הבוטיק שפתחו בצד אחד וחנות הנעליים שפתחו בצד השני
והשופט שגר בבית מספר אחת עשרה והמשיך לשפוט את כל הרחוב מתוך
הרגל, שנים אחרי שכבר יצא לפנסיה."


"והנה, ככה, יום אחד לפני אחת עשרה שנה, שלושה חודשים ושניים
עשר ימים אני עומדת על המרפסת כשפתאום מגיעה משאית גדולה של
הובלות, כזאת שכתוב עליה באותיות גדולות א.א.א.א. הובלות, והיא
חוסמת את הכביש ומעט עולה על המדרכה ושני סבלים קופצים ממנה
ואחריהם יורדים שולחן וכסא וארון ומיטה ועוד ארון ומזרון
וארגזי קרטון רבים ובסוף - אתה. ואני אמרתי לעצמי שהנה בא
לרחוב בחור חדש ומאותו היום התחלתי להסתכל גם עליך".

"זה היה לי קל ונוח כי תמיד היית חוזר הביתה אחר הצוהריים
בשעות שבהן הייתי רגילה לעמוד על המרפסת. אבל תסלח לי על מה
שאני אומרת לך עכשיו כי כמעט מהיום הראשון שראיתי אותך ידעתי
שמשהו לא בסדר אצלך. הייתי מסתכלת איך אתה מגיע מרחוב זמנהוף,
נכנס לשדה הראיה שלי והולך כאילו אתה בכלל במקום אחר. ממש לא
אתנו. רק אלוהים יודע איפה היית באותם רגעים שהסתכלתי עליך.
ותאמין לי, כשהלכת ברחוב דאגתי. למרות שכמעט לא עוברות פה
מכוניות זה היה סכנת נפשות לראות אותך עובר את הכביש.על מה
חשבת ואיפה היית בכל הפעמים האלה שהייתי מסתכלת עליך... אלוהים
יודע. אבל יום אחד פתאום היה נדמה לי שידעתי גם אני. פתאום זה
נתקע לי בראש. הבן אדם הזה כל-כך מוזר, כל כך תלוש מהמציאות,
עד שהוא אפילו לא יודע איזה יום היום. ומרגע שהמשפט הזה נתקע
לי בראש, ידעתי שזה אתה. ויחד עם זה אמרתי לעצמי איך זה יכול
להיות?"

"אבל אני ידעתי. ידעתי בביטחון מוחלט שאין לך מושג איזה יום
היום. למען האמת, עוד ברגע הראשון שזה קרה, רציתי לרדת למטה
ופשוט לשאול אותך. אבל אמרתי לעצמי: מה הוא יחשוב עלי, משוגעת
זקנה, ולא היה לי נעים ולא רציתי, אז נשארתי תקועה במרפסת וככה
אני מסתכלת עליך חודשים ושנים ולא יודעת וכן יודעת. ולפני חצי
שנה בערך אמרתי לעצמי די. הבט, אני כבר לא כל כך צעירה ולא
לגמרי בריאה ואמרתי לעצמי אולגה, את עם החידה הזאת לא יורדת
לקבר. ואמרתי שיהיה מה שיהיה אבל צריך שתתן לי תשובה ועשיתי
תוכנית. אני הרי יודעת מתי אתה חוזר. הסתתרתי מאחורי העץ, ליד
המכולת של שאול וחיכיתי בסבלנות עד שתהיה ממש ממש קרוב. לא
רציתי שתספיק לחשוב. קפצתי ושאלתי "איזה יום היום" וכשאמרת
"יום שלישי", התאכזבתי קצת אבל שמחתי בשבילך".

הסתכלתי עליה ולא האמנתי. אבל בעצם למה לא להאמין? האמנתי.
והפה התרחב לחיוך ענקי של הקלה ושמחה. כי לא רק שהתבררה כאן
תעלומה גדולה לכל הצדדים, אלא שהתברר לנו דבר נוסף וחשוב.
בשבילה ובשבילי. אני לא תלוש מהמציאות והיא לא משוגעת.

עברה עוד דקה ונפרדנו. אבל הפעם כמו חברים ותיקים. עליתי הביתה
שמח וטוב לב. ישנתי נפלא וחלמתי חלומות טובים. למחרת בבוקר
ירדתי למטה ובדרך לעבודה פגשתי את ידידתי הותיקה.

חייכנו זה לזו כמי שחולקים סוד משותף ואז שאלה לפתע:
"תסלח לי, מה השעה?"
"עכשיו שבע"
"בבוקר או בערב?"