"תשתחרר!" הם אומרים לך בחיוך, ומייד אתה יודע שאתה במקום הלא
נכון. כמה שאתה שונא לשמוע את המילה הזו.
תשתחרר. פשוט ועליז כזה. מלווה בטפיחה על השכם או יד על העורף.
תשתחרר אחי, או תשתחרר בן אדם, משהו חברותי אבל לא מחייב שכזה.
אני לא זוכר את השם שלך כרגע, אבל תשתחרר!
אבל איך אפשר? איך אפשר להשתחרר במקום כזה? כשכל כך צפוף, וחם,
ורועש? מי רוצה להשתחרר פה בכלל?
וכולם נחמדים אליך כל כך, כולם מחייכים ומלאים כוונות טובות,
אז למה הם נראים לך כמו חיות טרף? למה מאחורי החיוך אתה רואה
ניבים שרק מחכים להינעץ בך? ממה אתה מפחד?
תשתחרר.
ראבאק.
ואתה עומד שם, מוקף. עם הבגדים שלא נוח לך בהם והאנשים שלא נוח
לך לידם ומתי הייתה הפעם האחרונה שבכלל הרגשת טוב לגבי משהו?
מחבק את הבירה שלך חזק חזק ביד אחת. שותה בלגימות קטנות, מפחד
מהרגע שהיא תיגמר ואתה תצטרך למצוא משהו אחר לעשות עם היד
הזאת. האי-נוחות זורמת ממך כמו גלים של זיעה, כמו קארמה רעה.
אתה מצייר בראש קווים עקומים שמסתלסלים מהגוף המגושם שלך, כמו
ריח רע בסרט מצוייר, ונקלטים אצל האנשים שמסביב שמיד יחייכו את
החיוך הטורף שלהם ויגידו לך להשתחרר.
להשתחרר.
לכו להזדיין. אני לא רוצה להשתחרר. לא רוצה. תעזבו אותי בשקט,
תחזירו אותי לקופסה הקטנה והנוחה שלי. תנו לי להירקב בשקט עם
המחשבות שלי והרחמיים העצמיים שלי והתלונות. לא רוצה להיות פה
יותר.
זאת הייתה טעות אחת גדולה.