[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בפאתי ההרים נצבט פס זהוב, מאיים על היבהוב כוכבי לילה אמש.
רוח פורעת מחלפותייך ומסיתה בעדינות פוני שובב ממצחך הרך.
כשתביטי למעלה לא תראי אותו יותר, מטוסו המריא ונותקו זרועותיו
ממותנייך.
חוט הזהב מתלכד לכדי אוקיינוס בוהק המתמוסס לאיטו אל תוך הכחול
הכחול הזה.
ערפילים צוננים וטיפות טל על לחייך, או שמא דימעה מוסווית, עת
בלילבך מפעמת האמונה שישוב וזרועותיו המסוקסות לא ירפו בשנית.
תרנגול צורח מרחוק מראש גורן אפלולי, ואת עוזבת את המצפה
וצונחת בכיסא הנהג. האור הירקרק מלוח המכוונים מלטף את פנייך
ומאיר את תוך הנחיריים, כששיוט הרכב על הכביש חורש את האבק,
מפלח את צינת הזריחה, וברדיו שירים ישנים של עייפות.
רכבך חונה מול מלון דרכים נידח, ששלט הניאון המנופץ בחזיתו
מאיית "שמיל הוטל". משאירה את הרכב מיילל בלחיצת כפתור האזעקה
שבשלט השחור בידך, ופוסעת אל תוך חדר הקבלה, שם ממתין שמיל
המשופם כשהוא ממיין את השפיצים של העט עיפרון לפי הגודל.
מבט חטוף בדמות הנכנסת מספיק לו והוא מזנק ממקומו ומתגלגל אל
עבר הכיסא, שעל משענתו תלויה חגורה ובה תפוס נרתיק שחור משולש,
ממנו בתנועת יד זריזה שולף שמיל אקדח ברטה כסוף ומכוונו
לעברך.
"מה את רוצה?", מצייץ שמיל, מכווץ ורועד במקומו. "יש לך חבילה
בשבילי?", את מסננת בקור.
לאחר רגע קפוא הוא מנגב בשרוולו את מצחו ומתרומם באיטיות לא
בוטחת, האקדח עודו מכוון לעברך, ובידו השניה פותח מגירה בשולחן
הכתיבה. הוא מניח בידך מעטפה חומה תפוחה, ומסמן באקדחו לעבר
הדלת. "שמור את העודף", את מוסיפה בחיוך, ומסתובבת. מעבר לכתפך
משליכה טבעת מתכת קטנטנה, והיא נוחתת ליד רגלו.
צעדים ספורים לעבר החניה, ונכנסת אל המכונית. שמיל מתכופף
במשרדו ומרים את טבעת המתכת. הוא מזהה שמדובר בניצרה, אך
זינוקו אל הדלת מגיע מאוחר מדי. את מביטה במראה האחורית והרכב
מזדעזע כשפיצוץ עז קורע את המשרד לחתיכות בוערות, שעפות לכל
עבר.
את מצמידה את דוושת הגז לריצפת הרכב וחומקת משם במהירות. על
הכיסא לידך נחה המעטפה.
לעיתים את מרגישה שהיית רוצה לעצור את הזמן סביבך ופשוט לגלוש
בינות האנשים, שלא ידעו בכלל. להביט מקרוב בפניהם הקפואות
בחלל, מלאי הבעה, או ריקים מתוכן, להביט פנימה אל תוך עיניהם
ולתהות מה בדיוק חולף במוחם כרגע- באיזה הבזק קטעת את תנועתם.
ולהמשיך אל יעדך בלי לאבד ולו רגע אחד בדרך. וכמו סכין דרך
חמאה פושרת מפלח רכבך זרם מים מאי שם, ממטרות סביב הכיכר,  דשא
רדום שוטף פנים.
יש לאנשים לפעמים רגעים כאלה שהם רוצים לזרוק משהו שביר בכח על
הרצפה, ולהביט באלפי הרסיסים מתפזרים סביבם, ולחשוב אולי שאם
היה העולם כדור זכוכית קטן, היו מטיחים אותו בקיר בטון מזויין
בעוצמה שהיתה מפוקקת את שרירי הכתף, ומרסקים אותו לחתיכות כל
כך קטנות שלא ניתן היה עוד להבחין בהם, שיתפוגגו כלא היו
ויניחו להם לנפשם.
לפעמים.
ואני, שכותב לך בלי שאדע מי את, משער בנפשי שלא את מי שנכתבת
פה בין המקשים שתחת טביעות אצבעותיי, ומבין שאם הייתי את, היית
את אני, ולא היית כותבת לי אז זה לא משנה.
פעם היית נעמדת מול קיוסק וממתינה שהמוכר בעל החזות המטומטמת
יתפנה אלייך, ואז כמובן שהיתה מתחלפת הבעת פניו הדבילית בהבעה
אידיוטית עוד יותר, ומיד היה הופך לבחור ג'נטלמן, שנון, נוטף
סקס אפיל (אעלק) וטסטוסטרון במין תערובת דביקה מתקתקה מגעילה,
מאוסה עד לאין שיעור, ואת היית מבקשת חפיסת סיגריות, וכשהיה
מגיש לך את העודף היה מגרד באצבעותיו נגיעה בכף ידך, ובתמימותך
היית מסתלקת משם, בלי לחשוב בעצם מה חולף במוחו בכל פעם שאת
עומדת שם, ובלי להבין על מה הוא מסתכל ברגע שאת מפנה את גבך
אליו, אבל ככה זה נשים. אתן רוצות שנסתכל, אתן מוחמאות כשאנחנו
מסתכלים, אבל אבוי לנו אם תתפסו אותנו מביטים...
אפשר לחשוב שיש כזה הבדל בין ליהנות מתמונה יפה או ממנגינה
יפה, לבין ליהנות מלהביט באישה יפה. בלי לרצות שום דבר, בלי
לפנטז ולהפשיט אותה במוחנו המטומא, פשוט להביט וליהנות.
כמו שנהנים משיחה עם זקן חכם, או מתותים ובננות בשמנת.
כמו לרקוד במועדון אחרי ג'וינט.
והייתי רוצה שיבינו את זה ויחשבו ככה, אבל העולם הזה כבר לא
יהיה תמים שוב. אין יותר עלמות חן ענוות, ואין אבירים. רק
פוזות ומחשבות אפלות ורעות על דברים מגונים, ואולי נעימים אבל
לא כנים.
הכנות נרמסה כפסי ההאטה בכביש הכניסה לשכונה, את מדלגת עליהם
עם האוטו, מיטלטלת קדימה ואחורה, מסירה את חגורת הבטיחות
ונוהגת בעדינות בניווטים מעוגלים אל עבר הבית. רוצה להיתקלח
כבר, נמאס לך מתחושת החולצה שנדבקת לגב והגירוד של המושב שצמוד
אלייך.
רוצה לעצום את עינייך מתחת לזרם בטמפרטורה המדוייקת, ולתת למים
ללטף את הראש, בתוך השיער, לגלוש אל הצואר והגב, ולצנוח סביבך.
כמו הרגע הזה שהשעון מצלצל בבוקר, וויודעים שיש זמן לישון עוד
שעה שלמה, אז זו התחושה, הפינוק הכי קרוב לאורגזמה בלתי מינית.

אורן הקרנף מתח את כפפות הגומי הלבנות/שקופות והביט לעברי במבט
רציני. אני לא מתכופף ולא מעניין אותי שום דבר.
פעם חברה של אמא שלי באה לבקר והביאה לי במתנה קופסה ובה נחש
צפע ארסי גדול, שברח ואכל לי את האוטו מכבי אש שהיה לי, ואחר
כך תפסנו אותו מתחת למיטה כי הוא עשה קולות עמומים כאלה של
סירנה. אמא לא מדברת איתה מאז כי היא אומרת שהיא פסיכית לגמרי
להביא לילד קטן נחש ארסי במתנה. תנין זה לא ארסי אז זה בסדר?
בא לי תיש מרוט-ציצית פורמייקה עיראקי במתנה.
אבל לא נראה לי שיש.
+ מחוץ לחלון את שומעת ציפורים מצפצפות בהמוניהן, מתעוררות
ומנסות למשוך תשומת לב, ולאף אחד לא איכפת. אנשים נוסעים
לעבודה, מביטים דרך החלון הקדמי על כביש אפור ופנסים אדומים של
ישבן הרכב שממול, וחושבים איך להעביר את היום הכי מהר. אין להם
זמן להביט ימינה אל הנוף, העצים, הדשא, אין להם זמן לפתוח את
החלון ולעצור באמצע אחו ולנשום. צריך להגיע לעבודה, לדפוק
כרטיס, ללקק לבוס, לצעוק על מי שמתחת ולבכות למי שמעל, לעשות
את עצמם עסוקים ולדפוק שוב ת'כרטיס, לדפוק ת'אישה, לדפוק
ת'חברה, לדפוק ת'מזכירה, לדפוק ת'חיים ות'אוטו בחניה, לברוח
בלי להשאיר פרטים.
זה עולם של גברים, של מרלבורו, של בירה, של מכוניות מהירות ושל
עשן. זה עולם של נשים, של מריטת גבות, של דיאטה אינסופית, של
שעות מול הארון בחיפוש אחר הבגד שימשוך הכי הרבה תשומת לב ועם
זאת שלא יתחילו איתך ערסים, ובעצם הבחורים הנחמדים באמת שהיית
רוצה לחיות איתם אולי את שארית החיים שלך לא היו מתחילים איתך,
אלא פוגשים אותך בין כה וכה, והייתם מבינים שזה זה. ולא היית
צריכה ללבוש משהו מזעזע, שעלה יותר משכר הדירה שאת משלמת. הוא
היה אוהב אותך כי את את. והיית אוהבת אותו כי לא איכפת לו שאת
לא עושה גבות. הוא אוהב אותך עם גבות, ועם קוצים על הרגליים,
ואפילו עם השיערה הקטנה הזו בתחתית של הסנטר שאם היית יודעת
שהוא ראה אותה היית רוצה לקבור את עצמך. ולא איכפת לו, זה פשוט
שהוא משלים עם זה ויודע שזה לא משנה. זו רק שיערה. וכמו שהיית
נותנת לו נשיקה גם אם הוא לא מגולח.
9
ועכשיו כולם ביחד- ה- שו- פט  בן- זו- נה!
תתאמנו על זה, בינתיים נחזור למעללי יגאל המיתולוגי במרתפי
הצילצולים במגדל הברונכיט.
אכן מקרה מזעזע, אנו עומדים המומים אל מול הזוועה, וכשיהיה
מקום וזמן מתאים אשוב.
עד אז יקירה- היי שלום ותודה על הקבבים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היו מציאותיים!

דרשו את הבלתי
אפשרי!


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/01 18:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הצימוק הנוקם

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה