איש נטול רגשות הוא היה, או לפחות כך חשבו שהוא. איש קשה וקר
שטרח המון כדי להסתיר את רגשותיו הטמועים בתוכו עמוק עמוק,
גבובים באלפי רבדים זה על זה. נדמה היה כי פחד ממשהו, איזה סוד
אפל שימצא אם יחפור עמוק בתוך נבכי נשמתו. אבל מה היו הרזים
הנסתרים האלו איש לא ידע, איש גם לא הצליח לנחש. אנשים חששו
ממנו. היה לו מבט חודר ומפחיד שהיה גורם לך להשפיל את עינייך
בבהלה כשהיה מישיר את פניו כלפיך.
ראיתי אותו בפעם הראשונה על שפת הים, כשטיילתי שם עם כלבתי
בשעת בוקר מוקדמת. עד אז רק שמעתי עליו ופיללתי בלבי שלא אראה
אותו לעולם. כשראיתי אותו באותו בוקר על שפת הים ידעתי ישר שזה
הוא, אף על פי שמעולם לא הראו לי תמונה של האיש הזה ולא השמיעו
באוזניי תיאור ולא חצי תיאור של אותו אדם. אבל היה בו קור
מקפיא שהסגיר את זהותו באופן מיידי. כמו סלע הוא ניצב של על
החול. כך-כך יציב, כל-כך קשה וחזק. עד כדי כך שהיה ברור שזהו
סלע שלא יישבר לעולם, סלע כל-כך חזק ונוקשה שגם יד האדם החזק
ביותר בעולם וגם המכונה המשוכללת ביותר שהומצאה אי פעם לא
תצליח לשבור אותו. ואז ברחתי משם. ברחתי משם ברגע הראשון בו
נגלה לנגד עיניי אותו סלע איתן. ברחתי ומאז לא שבתי עוד.
מאז אותו תקרית מפחידה יצא לי לראות אותו את האיש הזה עוד
פעמיים במקומות אחרים, ופעם אחת גם שמעתי אותו מדבר. קול כבד
היה לו, קול שמרטיט לבבות ובוודאי מסוגל להרטיט גם הרים. היה
זה בבית קפה קטן בסוף אלנבי. ישבתי שם ערב אחד עם הילה. היינו
באמצע שיחה על הטיול שלה לדרום אמריקה כשראיתי אותו נכנס
פתאום, ובעקבותיו צל עצום וענק שהשתלט בבת אחת על כל הרחבה
החיצונית של בית הקפה והקפיץ את לבבותיהם של כל הסועדים
ממקומם. והוא היה הרבה יותר גבוה ממה שחשבתי כשראיתי אותו יושב
על החול בים. הרבה יותר גדול והרבה יותר מבהיל. הוא התיישב
לבדו שני שולחנות לידנו ופניו היו מופנות לכיווני. התאמצתי בכל
כוחי להתעלם מנוכחותו המאיימת ולהמשיך בשיחתי עם הילה, להתנהג
כאילו כלום לא קרה והכל ממשיך להתנהל על מי מנוחות כמקודם, אך
כל הניסיונות עלו בתוהו. האדם הזה שאת שמו לא ידעתי אז, וגם עד
היום לא עלה ביד אף אדם לגלות, בחן אותי כל הזמן בעקשנות, הביט
לתוך עיניי במבט קפוא עד אימה. לרגע אחד קטן העזתי להישיר את
מבטי אליו בחזרה ואני כמעט בטוחה שראיתי בתוך עיניו ניצוצות של
אש. הוא המשיך לבהות בי במשך כמה דקות שנראו בעיניי כנצח, חדר
אל תוך עיניי כל-כך עמוק, כאילו מסיבה סמויה ניסה לחדור דרכם
אל תוך נפשי, כאילו שיש איזה צינור דק שעובר בתוך גופי ומחבר
ביניהם. לפתע הוא הזיז את מבטו וקם ממקומו. לבי דפק בחוזקה.
קמתי, אחזתי בידה של הילה וניסיתי למשוך אותה החוצה. היא כמובן
לא הבינה על מה כל הבהלה הפתאומית וסירבה להיגרר בעקבותיי.
באותו רגע שנראה בעיניי כסוף העולם הוא התקרב אליי והרצפות
שעליהן פסעו רגליו רעדו ואיימו להתנפץ לרסיסים, לא עמדו בחוזק
ובמאסיביות העצומה שהילכה מעליהן בכל כובדה. הוא היה ממש קרוב
אליי אוני כבר איבדתי את עשתונותיי לגמרי והייתי על סף בריחה,
עם או בלי הילה. במצב חירום כזה, כששאלה של חיים או מוות עומדת
על הפרק, אדם חושב רק על עצמו וזה מובן ונסלח. שמטתי את ידה של
הילה והתחלתי לברוח, כשפתאום הרגשתח יד תופסת את זרועי בחוזקה.
לא היה ספק למי שייכת היד הגסה הזאת. הסתובבתי בזהירות וראיתי
סביב גופו הילה שחורה כמוות, וראיתי בדמיוני איך היילה הכהה
הזאת מתפרצת כלהבה, חגה סביבי בסיבובים מסחררים וכולאת אותי
בתוכה. אבל כל זה לא קרה. הוא רק בחן שוב את פניי, אמר לי:
"סליחה, חשבתי שאת מישהי אחרת", והלך.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, ומאז נעלם כאילו כוחות
שמימיים שאבו אותו לתוכם. כל זה קרה לפני שנתיים. עד היום איש
אינו יודע לאן נעלמו עקבותיו ורק השערות בלתי מבוססות מרחפות
עוד בחלל האוויר. זכר יחיד לאדם. לחידה לא פתורה. ישנם אנשים
שטוענים כי הוא נלקח לאשפוז כפוי בבית משוגעים. יש כאלו
הטוענים שהתאבד באותו לילה מבדידות. ושמעתי גם מישהו אומר
בביטחון מלא שהוא נסע לארה"ב לניתוח דחוף של השתלת לב.