בנעליים הכבדות היא רצה יחפה
בין הטיפות המאירות של השמש
ביום גשום חושבת עליו
מכוונת עצמה בלי לדעת לאן
באותו בלבול נוסעת לשם
אך לא זוכרת את הכתובת
היא כבר יותר מדי זמן בצלו של הירח
המחייך בלעג על כאבה
שומעת ניגון חרישי של בכי
שבוקע מתוך נישמתה העצובה
אותו אחד שגרם לה להאמין באהבת אמת
נעלם מחייה והשאיר רסיסים של אהבה
בעיניה הרעבות שבעה מהטיפשים מולה
מדליקה עוד סיגריה חונקת
ומקווה שתדליק עימה את השמש האדומה
שכבר שקעה בתוך ליבה...
בצחוק ובבכי היא מגיעה... היא כבר שם...