[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חני נשיא
/
מלאך

שקט משתרר בין כולם. זה לא השקט הרגיל, לא שקט שמסמל שעמום, לא
השקט שמסמל רגעים קטנים, זה שקט אחר. שקט שתמיד היה כשהזכירו
אותו.
חודש. היא ניסתה להבין את המילה הזאת, הוא כבר חודש איננו.
במשך כל הזמן הזה האם יכלה לחשוב עליו? האם יכלה להסתכל
בתמונותיו הרבות? לשמוע את השירים שהוא הכי אהב? להסתכל
בהודעות ששלח לה? היא לא יכלה. היא גם לא תוכל לעולם.
משהו בתוכה עצר אותה. מין יום אפרורי, שמים שחורים, אוויר
קריר. הגשם עומד לרדת, גשם דק. גשם של דמעות מלאכים. היא הניחה
שהם מאושרים. איך אפשר לא להיות מאושר ליד אותו הבנאדם היקר
הזה? איך אפשר לא להסתכל בעיניו, לצחוק מבדיחותיו, או מהחוויות
החברתיות שעברו יחד.
היא הסתגרה מעט, רצתה להיות הרחק מכולם באותו היום, לחשוב.
בעיקר לחשוב. היא הרגישה עצורה בעצמה, לא רצתה להבין דבר,
להבין שככה זה החיים. היא רק רצתה לבכות, היא רק רצתה להיות
עצובה, רק בשבילו. כי הוא היה חסר לה.
זה לא היה קשה להרגיש את זה, היא סוף סוף יכלה לשמוע את השיר
שהזכיר לי אותו. היא שמה אותו שוב ושוב ושוב. פעם בכתה, פעם
צחקה, פעם כעסה. הרגשות התערבבו כמו מאות צבעים בכל מיני
גוונים מיוחדים.
היא לא יכלה לחשוב על המחשבה שהוא לא חי יותר. לא יכלה לדמיין
את פניו, היא פחדה. פחדה שהם יטשטשו במהלך השנים הרבות. היא לא
רצתה לשכוח, הוא היה חבר יקר. חבר אמיתי.
היא הביטה על חבריה, בוחנת אותם. זה שוב הייתה השתיקה שהשתלטה
על פניהם שנראו לה אותו הדבר. אטומים, חסרי מבט, רק העצב
השתלט. היא ידעה שהם מרגישים כמוה, חושבים כמוה, מתגעגעים.
לא היה לה קל לראות אותם ככה, היא איחלה שיותר בחיים לא תראה
אותם עצובים. שבחיים לא תוכל להביט בפניהם ולראות את הכאב. היא
שנאה כשכאב להם.
פחדה שהם יבכו, כי אז לא תוכל להיות חזקה יותר, אפילו לא
בשבילם.
אמרו עליו דברים יפים שגרמו לה לסערת רגשות, מין הרגשת אשמה,
כאילו לא העריכה אותו מספיק, כאילו לא הכירה את עצמו. והכי
גרוע... היא הרגישה אשמה שהיא לא כמו שהיה, בנאדם טוב, מלאך
אמיתי שחי בקרב בני האדם.
היא הבטיחה לעצמה הרבה הבטחות, חשה את עצמה כאגואיסטית. והכי
גרוע - היא האשימה את עצמה.
האשמות שווא, למה היא לא עצרה את התאונה, למה נתנה לו לעלות
בכלל למכונת המוות הזאת.
למה נתנה לו ללכת אחרי המסיבה שהייתה בביתה?!
אבל כמו שאמרו לה הרבה פעמים, זה קרה וצריך להשלים עם זה. אבל
היא לא יכלה, היא הרגישה שמשהו שם תמיד יהיה חסר, משהו שיכאב.
בשלב מסוים היא לא רצתה להיזכר בו יותר, היא הרגישה שככל שהיא
נזכרת בו ככה כואב לה יותר עם אובדנו, היא שנאה את עצמה על כך.
הרגישה רגשות אשמה.
היא נשבעה באותה עת, כשהשקט המשיך, ואנחות נשמעו מכל עבר,
ועיני חברותיה נהיו אדומות,  שלעולם לא תשכח אותו. יהיה אשר
יהיה. היא תזכיר אותו בכל דבר שתצליח.
כי היא ידעה, שעכשיו יש מישהו שמשגיח עליהם מלמעלה, מין מלאך.
שצופה בהם, בטח מחייך, ודמעותיו מציפות את העולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לי עניין
גדול מאוד בחוסר
העניין בחיים!






ג'פקה בהתלהבות
על התחביבים
שלו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/10/05 18:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חני נשיא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה