בפעם הראשונה יכולתי לצחוק, אפילו להשתין מצחוק. זה, באמת, היה
טראגי קומי לראות אותך נלחם במה שמו שלך. אתה נלחמת כמו בגור
אריות קטן. היו לו חיים משלו. הוא הלך והצטמק כל זמן שהתקרבנו
בחושך לתפילת העמידה. ולא ראיתי עד כמה הוא מפחד ממני. רצת
למקלחת, הבטת לשמיים וראית את עצמך במראה הזאת על התקרה. מה
שראית גם אני ראיתי, והיו לי פנים נפולות כבר לפני שנכנסת לחבק
אותי בחלום שלנו. מה כאן מצחיק? על מה כאן אפשר לצחוק - על
הניסיון שלנו להתקרב?
אני לא יודעת אבל הרגעים האלה שבהם אתה הולך לאיבוד ומחפש את
קצה החוט שיקשר אותנו כאילו נפרמו לך כל החוטים. אתה מנסה
לאסוף אותי. מלקט לי את כל הנקודות. מנסה למצוא אפילו כל מיני
אמצעים ספרותיים בי. אוקסימורונים בשפע. אתה צועק לי. ואני
בכלל לא מבינה על מה אתה מדבר. אני חושבת על החצאית שבאתי
איתה, על החצאית עם הדובדבנים שבאתי איתה על מנת למצוא חן
בעיניך. ובעצם מצאתי חן בעיניי. האנשים שנסעו במכוניות ברחוב
שנכנס לתוך המלונית שלנו. אני רוצה להיות החברה שלך, החברה שלך
לנצח. אתה יודע למה?
יש בך משהו כמוני, התמימות האינסופית שנמסכת על פניך כשאתה
מנסה לברר עם עצמך מה קרה לך, אתה כל כך מתרכז שפשוט קשה לי
להפריע לך. קשה לי להפריע לך כאשר אתה עוצם עיניים חזק ומנסה
לברר מה קרה לחלק הכי חשוב בגופך. והוא ממשיך לישון, ממשיך
להתחבא, ממשיך להראות סימנים שיש לו חיים משלו.
בפעם השלישית נלך לקולנוע, נלך לקולנוע גלובוס בקניון הכי עשיר
בעיר, ונמצא את עצמנו בקולנוע הכי עולמי כאילו אנו הקהל וגם
השחקנים. אתה תשב בכסא האחרון בפינה צמוד לקיר ואני אשב לידך,
אתה תוריד לי את כל הקליפות.
איזו דייסת אורז אנו מבשלים יחד, אתה סופר את מספר הזקיפות שלך
ואני סופרת את מספר הפעמים שפרשתי את ערוותי לפניך ולא הצלחת
להיכנס בעד המחסום. כאילו צ.ה.ל הקים מחסום בפתח הפתח שלי ולא
נותנים לך אישור כניסה. לא נותנים לך אישור כניסה כי אתה החלטת
לעבור לשטחים ומישהו מכנה אותך מתנחל בלא אשמתך. אם ישאלו אותך
באמת אתה חסיד שלום. אני מאמינה שאתה לא מסוגל לפגוע בזבוב. כל
הרוך שבעולם נשפך לתוך עצמותיך ואני מחכה לראות כבר מתי יצא
ממך הכוח הזה שימס אותי, שיעולל לי את כל הנפלאות שאתה מבטיח
לי.