"אמא, אל תדאגי. אני נזהרת, לא יקרה לי כלום". אלה היו מילותיה
של ליבי לפני שיצאה מהבית. החופש הגדול. החום הגועש בארץ ישראל
הקטנה אך בתוכה האנשים גועשים עוד יותר. יומיים אחרי ההתנתקות.
אנשים זועמים. חיילים מפנים. העם מפולג. וליבי גרינברג נוסעת
לצפון.

"פיגוע מצער... עשרה הרוגים... נטלי כהן ז"ל. ליבי גרינברג
ז"ל. שלומי חדד ז"ל..." מאת ידיעות אחרונות 19.8.05

היא בסך הכל נסעה אל חברים שלה שגרים בצפון. ליבי, ילדה יפה בת
15 שגרה בדרום תל אביב. משפחה מצומצמת, אח קטן ואחות גדולה בני
13 ו-20. ההורים נשואים באושר, הורים נפלאים שמרשים לה הכל.
חברים מכל קצוות העולם. היא, הילדה הזאת, נסעה ולא חזרה.
התכנון היה לנסוע לסמי שגר בחיפה. להסתובב שם איתו. להישאר
לישון אצלו. למחרת לנסוע לשני ולישון שם גם ואחר כך לעזוב את
חיפה ולנסוע לנצרת עילית, לרוני. היא הייתה דלוקה עליו מאז
שהכירה אותו, הוא עם שיערו השחור ועיניו החומות. היא לעולם לא
תדע שהוא רצה אותה גם. הרצון החזק שלה לראות את החברים שלה גרם
לה לנסוע רחוק כל כך מהבית. באוטובוס מארלוזורוב היא נסעה
לחיפה. הנסיעה הייתה שקטה, אנשים ישנו ורק היא שומעת מוזיקה
ומזיזה את הפה כדי לשיר בלי קול. בטנה התהפכה מהתרגשות, היא לא
יכלה לחכות יותר. האוטובוס היה מלא אדם. ואיכשהו כנראה פספסו
את הבדיקה אך לאוטובוס הסתנן מחבל. אחרי חצי שעה של נסיעה שקטה
המטען התפוצץ. לא היה זמן, אפילו לא לצרחות. המתים מתו
והגוססים שוטטו בתוך דמם. פצועים במצב אנוש ועשרה מתים, ביניהם
ילדה בת 15 שגופה נקרע לשניים בין הריסות האוטובוס המפוצץ.
המחבל מת עם חיוך מרוצה על פניו בזמן שהפצועים צרחו לעזרה.

היה זה יום עגום.
יום שישי עגום מאוד.

ליבי צרחה. היא צרחה כל חזק עד שהרגישה שהריאות שלה עומדות
להתפוצץ. היא חשבה על הכאב אבל הוא נעלם. היא חשבה על חוסר
האוויר אך לא היה אוויר. לא היו לה ריאות. היא חשבה על האנשים
המסכנים שמסביבה שצריכים לסבול את צרחותיה. היא חשבה שהיא
צריכה להפסיק. היא חשבה שהיא חושבת יותר מדי אך הכל עבר לה
לאט, שניות היו כשעות. לבסוף היא הפסיקה לצרוח ופקחה את עיניה.
עננים. עננים? חשבה לעצמה והביטה למטה. מתחתיה ראתה שדות
וכביש. היא יכלה לראות ערים מסביב ומרחוק את הרי השומרון ורחוק
עוד יותר את הכרמל ואת הגליל. הנוף הימם אותה עד שקלטה משהו
שקוף למחצה חולף על פניה. עשרת ההרוגים הנוספים התבוננו סביבם.
חלקם המשיכו אל על וחלקם התחילו לשוט בין העננים עם הרוח אל
מקומות בארץ, בעולם. ליבי הביטה מטה וראתה את האוטובוס ההרוס
ואת הדם הזורם. היא ראתה את הגוססים ואת הפצועים ואת הגופות
המכוסות. צמרמורת חלפה בגופה. היא הביטה בעצמה, נערה מתבגרת,
שקופה למחצה. חולצתה הייתה נקייה אומנם אך כסופה בכתמים
אקראיים וכך גם מכנסיה שהיו אפורים למחצה בגלל זה שהיו פעם
שחורים. עצב חלף בתוכה. מתה.
היא התעופפה מטה לראות מה קורה שם. אך ברחה אחרי זמן קצר.
המהומה והבהלה. היא לא ראתה אף איש מוכר. אולם היא לא הייתה
בטוחה שהיא רוצה לראות פנים מוכרות. ליבי המשיכה להתעופף משם
עד שחלפה על פני רוח בגיל העמידה. הוא היה גדול וכולו כסוף.
"שלום", הוא אמר לה. "ש... שלום", היא ענתה. היא ניסתה להרגיע
את עצמה אך רוחה לא נתנה לה מנוחה. הכל הפך להיות כל כך מוזר.
"את חדשה כאן, כן?" שאל אותה הרוח.
"כן, אני מניחה".
"מהפיגוע?"
"כן".
"אני מצטער". אך ליבי לא ענתה. היא לא ידעה מה עליה לענות.
תודה? זה בסדר? מה אומר אדם מת לאדם מת אחר? "את בטח מבולבלת",
אמר וליבי הנהנה. "זה הגיוני. את צעירה מאוד, רוב האנשים לאחר
שהם מתים יודעים בדיוק מה עליהם לעשות כי הם מוכנים לזה יותר,
שנים של ניסיון. אך הנוער לא יודע ולכן הוא זקוק להדרכה". ליבי
הביטה בו.
"מה?... מה?"
"אני אסביר. קודם כל, שמי רון. אני מת כבר שלושים שנה". הוא
הרים את ידו ללחיצת יד. ליבי היססה.
"אני ליבי", אמרה במקום.
"נעים מאוד. תראי, אני אסביר לך עכשיו מה קורה. את אמורה
בעיקרון לעלות אל המקום הבא. אל העולם הבא, שם קורה מה שקורה.
אני לא יודע מה קורה שם. אבל לפני זה, יש לך את כל הזמן שבעולם
על פני כדור הארץ. אי אפשר לראות אותך, את רוח, אבל אם את רוצה
לסדר דברים אחרונים כמו לראות בפעם האחרונה את משפחתך או את
אהובך או משהו בסגנון את יכולה, ואחר כך לעבור בזמנך החופשי.
אך זכרי שעלייך לעשות את כל מה שאת רוצה כי אי אפשר לחזור
מהעולם הבא. ברגע שהלכת - הלכת ואין דרך חזרה. אני אתן לך
עכשיו להתמצא לבד, אם תרצי משהו תקראי לי, אני אבוא". ובמילתו
האחרונה נעלם.
ליבי לא ידעה מה היא רוצה. היא לא חשבה שהיא רוצה לראות כרגע
מישהו. היא החליטה לטייל. תחילה היא טיילה לאורך הארץ. מעופפת
מהצפון, מעל ההרים והחרמון, מעל הערים והשדות. מדלגת בין כבשים
ופרות. מדי פעם ראתה הבזק כסוף שעף לידה. הצפון הפך למישור
החוף עמוס הערים לכן החליטה ללכת אל הרי ירושלים. היה זה יום
קיץ חם. אמצע אוגוסט הלוהט, אך ליבי לא יכלה לחוש חום או
צריבה. היא שמחה על כך, אבל התבאסה מזה שלא יכלה להרגיש גם
בריזה וגשם וקור. הכל היה נעים, קריר, בלי גשם או שמש, רק צל
ואפרורי. הרי יהודה הפכו למדבר יהודה. היא טיילה בין הנקיקים
הצפופים וירדה במורד המצוק הגדול אל ים המלח - ים המוות. וצללה
לתוכו. שיערה התפרע בתוך המים אך המים ברחו ממנה. מים המלח
טיילה אל הנגב מעל באר שבע, נחל הבשור, משם לנחל צין. עברה מעל
לשדה בוקר. רמת עבדת והמעיינות. ומשם אל הרי אילת ואילת. לאחר
מכן יצאה מגבולות הארץ וחלפה במהירות מעל מצרים, מתעכבת על
הפירמידות ועל הדלתא על הנילוס. עוברת הלאה אל אפריקה ואל
הסוונה. מתהלכת בין פילים ונמרים ואנטילופות. היא עפה
לאנטרקטיקה והתיישבה על קרחון. הזמן חלף לאט, בקרוב יהיה לילה
ועוד היה לה מה לראות. היא חלפה על פני היבשות ובתוך יומיים
הסתובבה כבר סביב כל העולם. הנוף עוצר הנשימה גרם לה לרווחה.
אני מוכנה עכשיו, אמרה לעצמה וחזרה ארצה.
היא נסעה קודם לביתה בתל אביב. בני משפחתה בדיוק התארגנו
לנסיעה ללוויה. כולם שקטים. לבושים מהודר אך עגום - שחור
משחור. העצב חנק את גרונה אך דמעות לא יכלו לרדת בעיניה
הכסופות. ליבי עפה מעליהם, עוקבת אחריהם עד שהגיעו אל בית
הקברות. אנשים התארגנו. כולם התאספו. חברים, משפחה. כולם
בוכים, שקטים. כל אחד עם העצבות שלו. ליבי ירדה אליהם להביט
בהם מקרוב. היא מצאה את לורן, חברתה הטובה ביותר, עומדת עם חבר
שלה, מחובקת. פרצופה אדום מהבכי. חברה, ליאור, בכה גם הוא. הם
היו חברים טובים, כולם. הכי טובים. ליבי התקרבה אליהם וככל
שהתקרבה יותר הפכה יותר מטושטשת. כאשר הייתה ס"מ בלבד מליאור
הרגישה שהיא נבלעת אל תוך גופו של ליאור. היא ניסתה לברוח אך
לא הצליחה. היא עברה בתוכו ובתוך לורן. הזוג קפץ מהצמרמורת
שחלפה בעורפם. הם הביטו אחד בשני בבהלה. ליבי התרחקה משם אך
היו שם הרבה אנשים ותוך דקות ספורות כולם הרגישו בנוכחותה של
ליבי, על אף שלא ידעו שזו היא. "אני מצטערת. אני מצטערת. אני
מצטערת..." מלמלה אל כל מי שנכנסה לתוכו. היא לא הצליחה לעלות
מעלה והיא הרגישה חנוקה כשלפתע יד כלשהי משכה אותה מעלה. זה
היה רון.
"את בסדר?" שאל.
"כן... כן, אני חושבת שכן. אני מקווה שהם בסדר", אמרה והביטה
מטה אל קבוצת האנשים שנכחה בלוויה שלה.
"הם יהיו בסדר. הם ישכחו מזה עוד מעט".
"מה... מה קרה שם?"
"הגוף החי שלהם לא יכל לסבול את הגוף המת שלך. הנשמה של האדם
גירשה את שלך כי את לא שייכת. תחשבי על זה ככה. את נשמה
משוטטת. חסרת גוף. לאדם יש נשמה ואם יש לו נשמה היא לא תסכים
שעוד נשמה תתקרב אל הגוף בו היא שולטת. לכן הן מגרשות אותך.
לעומת זאת, אל אדם חסר נשמה, ויש כאלה לצערנו, תוכלי להיכנס
ולשלוט בו". הוא חייך. "ניסיתי את זה פעם. זה נחמד. כמעט כמו
לחיות שוב".
"למה הפסקת?"
"את נכנסת עם כל הזיכרונות שלך לאדם אחר שחי חיים משלו, וברגע
שאת חיה בגוף של מישהו אחר את חיה את עצמך ולא את עצמו. זה
יכול להיות הרסני. את אובססיבית בחיפוש אחר החיים שאבדו לך. עד
שאת מבינה שאת לא יכולה לקבל אותם בחזרה". ליבי הנהנה.
בין השניים הייתה דממה קלה. ליבי הייתה שקועה בחבריה ומשפחתה.
רון הביט בליבי. כששמה לב לכך השפילה את מבטה במבוכה. "אוי,
אין לך מה לדאוג. אני לא יכול כבר לחוש משהו כלפי מישהי. אני
פשוט תוהה אם גם את תישארי פה זמן רב או תעברי הלאה כמו
כולם".
"אני לא יודעת עדיין. למה אתה פה?"
"אני פשוט לא מסוגל לעזוב". היא הביטה בו במבט תוהה. "תביני,"
אמר, "ישנם כמה סוגים של אנשים. יש את האנשים שישר עולים למעלה
בלי להעיף מבט אחרון בחייהם. יש את המשוטטים, כמוך, נפרדים
מחייהם בשלמות ועולים למעלה שלמים. ויש את הנשארים, יש את אלה
שפוחדים לעזוב את מה שהיה להם פה ועל אף שהם רק צל ורוח
מוותרים על החיים שלאחר המוות כדי להישאר ולצפות בחייהם הישנים
חולפים ומשתנים. הכל היה כל כך שונה לפני שלושים שנה".
"מה אתה מציע לי לעשות?"
"אני לא יכול להציע לך כלום. רק שתעשי מה שתרגישי, אחרי
שתסיימי את מה שהיית צריכה לעשות כל חייך".
ליבי חשבה על כך והסמיקה. "אך איני יכולה לעשות את זה. אני
צריכה להיות חיה בשביל זה. בשר ודם".
"את יכולה לעשות הכל. רק את צריכה להבין מה שזה עלול לגרום
לאדם שאת עושה לו את זה. אדם לא מסוגל להישאר שפוי לאחר שהוא
נרדף אחרי רוח. היא מציקה לנשמתו כל כך עד שהשפיות בורחת לו.
רוב האנשים החולים בנפשם הם אנשים שרוחות המתים נקמו בהם על
דבר מה. זה מה שרוחות יכולות לעשות הכי טוב".
"אני לא רוצה להרוס אותו".
"את לא. תסמכי עליי".
ליבי חייכה. "תודה, רון. אני לא אשכח אותך. אני מקווה שתצליח
למצוא את השלווה שלך", אמרה וחיבקה אותו. רון חייך. מזמן לא חש
אשה בזרועותיו. כשליבי עזבה אותו הוא כבר לא היה שם. הוא ישב
על פסגת הרי האלפים עם עצמו. חושב על חייו ועל אהובתו היחידה
שמתה לפני עשרים שנה ולא הסכימה להישאר עימו. היא עברה למעלה
בלעדיו, עם בעל אחר שמת איתה.
ליבי הלכה להתבודד גם היא. אך לא יכלה לסבול את השקט לזמן רב.
היא החליטה להיפרד מחבריה. היא עברה בית בית, שלחה נשיקות
ענניות אל חבריה בכל מקום שבו היו. הם לא שמחו. הם לא צחקו.
היא רצתה לראות את הצחוק שלהם, את האושר שלהם, אך הבינה שזה לא
יקרה ובלילה עפה אל ביתו של רוני. נצרת עילית הייתה שקטה
כתמיד, כמו סיוט מתמשך רק בחלק שלפני הסערה. החום היה מזעזע
אפילו שם אך היא לא הרגישה דבר. רק המחנק של רוחה. רוני לא היה
בלוויה אך הוא ישב מול המחשב ובהה בו. האייסיקיו שלו פעל. הוא
פתח הודעה לליבי כי האייסיקיו שלה עדיין היה פתוח. הוריה אפילו
לא סגרו את המחשב שלה. היא הייתה בספק אם הם בכלל נכנסו לחדרה.
ההודעה הייתה ריקה. אבל הוא כתב, כתב ומחק. "ליבי? ליבי? אני
יודע שאת שם. ליבי, אני אוהב אותך. ליבי, תחזרי אליי". ליבי
התיישבה על מיטתו וחיכתה. היא רק יכלה לחכות שילך לישון.
קרוב לחצות רוני הלך לשירותים. הוא חש שמשהו עוקב אחריו, הוא
שמע רחש כלשהו אבל לא היה כלום. אפילו כשהדליק את האור.
הצמרמורת שעטפה אותו גרמה לו לפחד והוא רצה ללכת לישון. "אני
עייף. בסך הכל עייף", מלמל לעצמו. ליבי חיכתה כבר בחדר שלו
כשהתפשט ונכנס למיטתו בבוקסר. החדר היה קריר מהמזגן אבל בליל
אמצע אוגוסט שכזה אפילו המזגן הקר ביותר לא יספיק. בגדיה של
ליבי היו זרוקים על הרצפה. היא עמדה לצד המיטה בעירומה. מביטה
בו. בת 15 לנצח.
לאחר שנרדם ריחפה מעליו ולאט התקרבה אל גופו. צמרמורת חלפה בו
אך הוא כבר ישן. חלם חלום מוזר על ליבי וכל מה שיזכור זה שפגש
אותה פעם אחרונה. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה והיא החזירה לו את
אהבתה. הוא הרגיש כאב חד באזור החלציים, אך לא היה אכפת לו.
עונג מילא אותו. הוא חש אותה והיא חשה אותו. כמו סיוט שהסתיים
באושר ועושר עד עצם היום הבא. הוא נע במיטתו, למעלה למטה בלי
יכולת לשלוט בעצמו. חלום מתוק. חלום אחרון ודי. הכל כל כך חם
ורטוב. הוא חש בתוך בריכה מלאה עד סופה נוטפת מים. הוא הרגיש
שהכל מסתובב. הוא הרגיש שהוא נשפך. הכל סביבו זז. והיא שם,
איתו, מעליו, מביטה בו בעיניה החומות היפות. היא איתו. רק
איתו.
ליבי יכלה להמשיך כך שעות אבל האחיזה בו התמוטטה. הגיע הזמן
להפסיק. זה נגמר. ליבי ירדה ממנו. שלחה נשיקה מצמררת אל פיו
והתלבשה. בבוקר, כשיקום, החלום יישאר כזיכרון מטושטש ומתוק.
חוויה שלעולם לא יוכל לשכוח ולעולם לא יוכל לזכור. ולעולם
לעולם יתהה על מה חלם באותו לילה שגרם לו למיטתו להיות כה
רטובה.
ליבי עפה. היא ריחפה מעל ביתו בעגמומיות ובהחלטה נחושה המשיכה
לעלות. היא רצתה את החוויה שוב אולם היא ידעה שזה יגרום לו
להשתגע. הוא לא יוכל להבין מה קורה לו. ליבי עלתה מעלה מעלה אל
השמיים וכשציפתה לראות את הכוכבים הבינה שלשם היא אינה מגיעה.
החושך עטף אותה והיא המשיכה. לא מסוגלת לעצור. אור נראה בקצה
ולשם היא עפה. דוחפת את עצמה בכוח. לצאת. לצאת היה במוחה.
לצאת. לצאת. האור היה כה קרוב וכשהגיעה אליו.

"זאת בת". הכריז הדוקטור. היה זה יום מאושר.
יום שישי מאושר מאוד.