הסליחה שלי.

אני כל הזמן מדברת על זה. להיות לבד. כל הזמן זה דופק לי בראש
כמו עשרות אלפי סכינים.
להיות לבד להיות לבד להיות לבד. מה זה אומר ?
למה אני רוצה כל כך להיות לבד ?
מה ייצא לי מזה ?
ולמה לעזאזל אני חושבת במונחים של רווח והפסד ?

אני כבר לא יודעת שום דבר לאחרונה. כמה נדוש....
לפעמים אני חושבת שאני זקוקה נואשות רק לשיחה אחת עם קול
מוכר....  שהוא יהיה כאן, שיחבק אותי ואז מישהו מתקשר עם הקול
המוכר הזה מעבר לקו. אותו קול מוכר שייחלתי לו לפני רגע ואני
נכנסת להיסטריה כי אין לי כוח לדבר עם אף אחד. פיצול אישיות ?


אנשים מציקים לי. או שבעצם מעיק עלי עצם הרעיון שאנחנו נקשרנו
כל כך.
אני יודעת שאני לא ממש קשורה לאף אחד. אני יודעת שאם הם יילכו
פתאום אז אני עדיין אהיה בסדר. אולי אני אפילו לא אהיה יותר
מדי עצובה. אולי החוט היחידי שקושר אותנו יחד הוא החוט מהבדיחה
על ההוא שבמקום מוח יש לו חוט אחד ואז כשגוזרים אותו נופלות לו
האוזניים.  

אני מרגישה כמו בנאדם שאין לו ממש חברים. אני קשורה לכל כך
הרבה אנשים בכל כך הרבה צורות ובעצם אני רוצה שכולם יעזבו אותי
במנוחה. אני רוצה להיות חלק מביבר זכוכית שעומד בכפור ובשלג.
עומד לו צונן ואצילי. כמו נהר לבן, מקושט בפתיתי שלג דוממים.
כמו סינדרלה קפואה.  

אני כבר לא יכולה לדבר עם אף אחד עם שום דבר. הכל מתנגש לי כמו
תאונת מטוס נוראית.

הוא "הוציא את זה החוצה."

ומה עם מה שאני צריכה להוציא החוצה ? יש לי כל כך הרבה רע
בפנים לפעמים.
אני לא יודעת איך יש לי כישרון להסתבך עם אנשים ולגרום להם
להיקשר אליי. אני כל הזמן נמנעת מלומר את זה אבל זה נכון.
אנשים נקשרים אליי ואני לא רוצה את זה.
אני מרגישה שוב כמו ציפור שיר בכלוב עם מנעול של זהב. צרות של
עשירים יש לי.

מי מתלונן על זה שיש לו יותר מדי חברים ? ולמה יש לי את הרגעים
האלה שאני פשוט חייבת להרגיש עצובה ? מה יש העולם יתמוטט אם
אני אשאר שמחה כל הזמן ?
זה כמו סם. להישאר עצובה. לאכול, לרוץ למקרר כל פעם שאני
מרגישה לבד. אני לא רוצה לשתף אף אחד במה שעובר עליי. אני
נהנית לשחק אותה יעני קדושה מעונה.
בכל מקרה לא יהיה להם מה לומר. ואם יהיה להם מה לומר זה לא
יישנה דבר כי בכל מקרה כבר אמרתי את הכל לעצמי, עשרות ואפילו
אלפי פעמים. כמו ההד ההוא ששומעים בסרטים שלוקח לו שעות עד
שהוא נודם. ואז שהוא מגיע לקצה המנהרה שלו, אותו ההד, הוא פשוט
נעלם ואין לו זכר ומצער.

אני מניחה שלדפים האלה אני באמת יכולה להוציא את כל מה שיש לי
להוציא מבלי להתאכזב מהתגובה שלהם. פשוט כי אני מודעת לכך שהם
לא יכולים להגיב.

זה לא כמו דימה .... שאני יודעת שהוא יצור חושב ... והוא אף
פעם לא מוציא מילה מהפה. במזל הוא יגיד משהו כמו
Have a great day ...
וגם זה כשהוא במצב רוח טוב. אז ביליתי איתו את יום ההולדת שלי.
אז היה נחמד... אז הוא כן חיבק אותי ולשניה אחת או אפילו שתיים
הרגשתי אולי בטוחה. אולי גם נהניתי להעיף מבט מקוטע בעיניים
הירוקות שלו. אבל בסוף היום חזרתי להרגיש אפס מאופס. ואז
מתחילות המחשבות לרוץ כמו פרעושים בראש שלי. למה קרה מה שקרה
ואיך הייתי יכולה למנוע את זה.

ואז מגיע הקיר הזה שתמיד רואים בסרטי המדע הדמיוני. זה שיורד
לאט לאט ואי אפשר לעצור אותו בשום דרך. ואם אתה לא יכול לברוח
ממנו, כמו במקרה שלי, אז אתה פשוט נשאר תקוע שם ביודעין ששם
אתה תישאר עוד הרבה זמן.

זה הקיר החוסם שלי. וזה מה שקרה שוב. זהו אין לך רגשות יותר.
אסור. ודי. גם אסור לדבר על זה כי זה מעיד על החולשה שלך שאין
להודות בה בשום אופן.  

נמאס לי מאנשים מתוסבכים. ואני לא יודעת למה אני מושכת דווקא
אותם. זה הרי לא עוזר לתסבוכים שלי זה רק עושה את זה יותר
גרוע. כי אז אני נכנסת למעגל קסמים שלא נגמר. אני שוב עצובה
ושוב אני לא יכולה לפנות לאף אחד כי לכולם יש את הבעיות שלהם.
ואני לא רוצה לפנות אליהם עם הבעיות שלי כי אחרי זה יש לי
נקיפות מצפון שאני מעבירה להם את הצרות שלי כשלהם יש מספיק על
הראש.  ואז אני מסופקת שמא הם באמת חברים.  

ואז שוב הקול הזה מהדהד לי בראש. "את לא יכולה להיעזר באף אחד.
את חייבת ללמוד להסתדר לבד. בלי אף אחד. להיות עצובה לבד ושמחה
ביחד." ואני יודעת שזה נכון. כי אף אחד לא אוהב אנשים עצובים.
אף אחד אוהב רק להיות עצוב בעצמו.

גם לאמא ואבא אסור לספר. כי אמא עצבנית, ואמא לא תעזור בכל
מקרה היא רק תגרום לי להרגיש יותר גרוע עם כל היציאות החסרות
טאקט שלה. וכל הביקורת שלה. היא לא מבינה שאני לא צריכה ביקורת
?
היא לא מבינה שאני צריכה תמיכה ?
היא אמא שלי, זה אמור להיות התפקיד שלה. היא אמורה להיות שם
בשבילי. בואי ואני אאיית לך את זה אמא : ת-מ-י-כ-ה.  
כן.... שכחתי זו המילה האסורה שהס מלהזכיר.
וכולם הולכים על קצות האצבעות אצלנו בבית כי מה לעשות שברוב
שעות היום רוגע זו לא התכונה השלטת. אז אם רק נתאמץ שלא לדרוך
על היבלות של אחרים ואם רק נתאמץ ולא נדבר כל כך הרבה ואם רק
נתנתק עוד קצת ואם רק יתעסק כל אחד בענייניו..... אז אולי היום
הזה יעבור בשקט יחסי.
ואחרי זה מתפלאים למה ילדים לא מדברים עם ההורים שלהם.  

ואבא..... אבא עסוק מדי כל היום הראש שלו נמצא בעבודה ואז
כשהוא חוזר הבייתה משתחרר שם איזה משהו והראש שלו עף ישר
לעננים. איך אפשר לדבר איתו בהיגיון כשיש לו כל כך הרבה על
הראש ואני מרגישה כאילו כל דבר שיוצא לי מהפה רק מוסיף לו עוד
איזה יתוש מעצבן שצריך למחוץ באכזריות על הקיר וככה הדברים שלי
בעצם נשמעים לו אחרי שהוא חוזר מהעבודה שלו.

ולמרות שלפעמים הוא באמת מנסה בצורה ראויה להערצה אחרי כל
הטענות שהוא חוטף מאמא כשהוא חוזר הבייתה לשבת ולדבר איתי זה
לא ממש אמיתי. מכל מיני סיבות זה לא אמיתי. כבר הפסקתי לנסות
להמציא אותן.  

זאת אומרת אכפת להם, כן, אבל רק מדברים מסוימים מאד. אכפת להם
שאני אצליח בלימודים, אכפת להם שאני לא אכעס עליהם, ואכפת להם
שאני אהיה ילדה טובה שלא הולכת ומזדיינת עם החבר שלה בליל שישי
אחרי שהוא חזר משלושה שבועות של קריעת תחת בצבא.

אבל לא אכפת להם מהדבר הכי חשוב. לא אכפת להם מאיך שאני
מרגישה.
אפשר לנתח את זה עוד ועוד אבל המסקנה הכללית היא בעצם פשוטה
מאד. או שלא אכפת להם פשוט כי לא אכפת להם. או שלא אכפת להם כי
יש להם את הצרות שלהם וזה באמת לא בכוונה כל היציאות המרגיזות
של אמא וכל הביקורת וכל הצעקות שספגתי וכל הכאב לב שספגתי גם
כן.

אז מה אם פעם בשנתיים אבא שלי בא ושואל אותי אם הוא אבא טוב ?
הוא מנסה להשתפר ?

אני מניחה שאני באמת לא יכולה להאשים אותם. כן הם דואגים יותר
מדי וכן הם נורא נורא רוצים שיהיה לי טוב. ואני באמת צריכה כבר
להשתחרר מכל השטויות שאני נושאת איתי בפנים ואסור לי לשמור להם
טינה ככה על כל הדברים הקטנים שהם עשו שכל כך איכזבו אותי.
אסור לי. אני יודעת.


ואני מנסה להשתחרר מזה כבר ואני כל כך רוצה לקחת שק זבל אחד
גדול ולזרוק הכל פנימה.
אני כל כך רוצה לצעוק הכל רק שייצא לי כבר מהמערכת המסריחה
הזאת.
שבע עשרה שנה ועוד לא עשיתי לה טיפול עשרת אלפים.

וכל השאיפות שלי ירדו לטימיון.
כל הדברים שרציתי להשיג הזדחלו להם לאט לאט כמו שנמלים מזדחלות
אל הקן שלהן שנמצא הפעם במורד של באר עמוקה מאבן משחירה
וטחובה.

אני חייבת להיפטר מהכל. אני חייבת לבנות לי אחד מהתאים האלה עם
הלבנים האדומות והמלט באמצע ולסגור את עצמי ולצרוח עד שאני
אתעלף.

וכן את רוצה ליסוע לצפון. בירת האושר הפנימי שלך. ומה את עושה
עם זה ? שוב פעם שום דבר. למה ? כי את מפחדת. את מפחדת להתעמת
איתם, עם ההורים שלך ואת אומרת לעצמך שהם ממילא לא יתנו לך
ליסוע אז למה לנסות.
ומה תעשי כשתהיי בת שמונה עשרה ? איזה תירוץ תמציאי אז ?

אני בכלל לא רוצה ליסוע .. אהה כן נכון. ואין לי עם מי ליסוע
.. כן בטח.
אז למה שלא תיסעי לבד ? כי ככה כי אי אפשר ליסוע לבד. למה ?
כי אני מפחדת. כי אני לא רוצה. כי אני ילדה קטנה ומפוחדת שלא
מסוגלת לעמוד ברשות עצמה. ומה יקרה באמת אחרי שתתגייסי לצבא
ואחרי שתהיי בת שמונה עשרה ? הולכת ומספרת לכולם סיפורים
שתגורי בצפון ותעבדי בורד הגליל.

ממש. כאילו שזה יקרה. כן וגם יהיה לך סוס יום אחד .. כן את
בכלל לא הוזה.
ועכשיו את תוהה למה את מסתבכת עם אנשים מתוסבכים ? אין עלייך
בקטע הזה... את הכי מתוסבכת מכולם.
אבל מתוסבך זה טוב, ככה את מצדיקה את עצמך. בטח. כאילו שלא
היית רוצה להיות כמו כולם. רזה, יפה ומאושרת.
ואולי דווקא בגלל כל זה את רוצה להיות לבד. כי את מפחדת שיגלו
אותך. את מפחדת שיראו מי את באמת. סתם עוד מישהי. לא מיוחדת
ולא מתוסבכת ולא כלום. סתם אפס.

את חולמת. כל החיים את תישארי בבית. כל החיים את תישארי בדיוק
במצב המעורר רחמים הזה שבו את נמצאת עכשיו כי אין לך את כוח
הרצון הכי מזערי לעשות משהו עם עצמך.

אז נכון שיש לך רגעים שיש לך איזשהו דחף מינימלי לשפר את עצמך.
יופי. ראינו כמה שזה עוזר.
וזה בגלל שאין לך תמיכה נכון ? חחח בדיחה טובה.
ואת רק צריכה חיבוק ? כל המשפטים המפגרים האלה שאת ממציאה
לעצמך. נו באמת, מה את חושבת שייפול לך המלאך השומר שלך
מהשמיים ויחבק אותך ולא יעזוב אותך ? והוא ייראה גם כמו בראד
פיט והוא יהיה חכם ומצחיק ומושלם נכון ? כן... אה הה...

אז מה שאני מנסה להגיד לי...... אני חושבת שהגיע הזמן
להשתנות.... נכון שאני עובדת עלייך כבר הרבה מאד זמן ונכון
שהיה איזשהוא שינוי... לא גדול. מקביל לגרעין של רימון לרגל
השנה החדשה.
אבל את חייבת סוף סוף לעשות משהו רציני. דף חדש חלק, לבן
וטהור. שיהיה כמו האישה האצילית שאת כל כך מנסה להיות ולא הולך
לך. תעשי עם עצמך משהו בשם אלוהים.

אני מכריזה בדף הזה שאני הולכת להשתנות.
אני לא יודעת איך. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח אבל אני חייבת
להשתנות.

אני סולחת לכולם. אני סולחת לכולם כי אני צריכה לסלוח לכולם
כדי להיות שלמה עם עצמי. אני סולחת לכולם כי השקט הפנימי שלי
כבר מתדפק על חלוני וצועק לי שאם אני לא אסלח לכולם אז הוא
יעשה כאן מלחמת עולם, לא סתם טרור....

ועכשיו אני גם סולחת לעצמי.

על כל הדברים הרעים שעשיתי. ואני מבקשת סליחה עליהם. גם אם אני
חושבת שהייתי בסדר ולא הייתי אני מבקשת סליחה מכל מי שלא הייתי
יכולה ולא הייתי אמיצה מספיק לבקש ממנו אישית. אני מבקשת סליחה
מכולכם. סליחה על ההתפרצויות שלי. ועל ההעלבות שלי. ועל הצעקות
שלי. ועל זה שהתנהגתי בצורה מחפירה ללא כל צידוק וגם אם כן היה
לכך צידוק אני מבקשת סליחה.

אני מבקשת סליחה אמיתית. סליחה טהורה. כזו אחת שנושאת היונה אל
שערי השמיים. כי הלב שלי מבקש והלב שלי זועק.

הוא זועק לבקש סליחה מכולכם. כי הייתי לא בסדר אין ספור פעמים
השנה. אז אני מתנצלת.

סליחה על הכל.