לעיר צפונית ורחוקה התקרבה מגיפה שאיימה לקטול את מיטב
התינוקות והילדים. המגיפה הגיעה אך בדרך נס ניצלו רוב הנפשות
הרכות והטהורות. ומפעל ארונות הקבורה, שכבר סיים להוציא מתוכו
מלאי גדול של ארונות קטנים, וגם קטנים מאוד, לא ידע כיצד
להיפטר מן העודפים. הוחלט להתחיל לקבור גם אנשים הגדולים
ממידות הארונות הקטנים בתוכם. אלו שגמישים יקופלו אל תוך
הארונות, שמטעמי אסתטיקה מקומית היו עמוקים מספיק ויכלו להכיל
שלוש ואפילו ארבע קומות של ילדים. ואלו שגמישותם לא תתיר את
האפשרות הראשונה, ייחצו ובמשכנם הנצחי ינוחו חצי על חצי.
וכך הונחו מבוגרים בארונות של ילדים, ילדים בארונות של
תינוקות, ואילו התינוקות, שעתה התגלה שארונותיהם יכולים להכיל
כמה מהם, הונחו בשלשות. נקבעו כמה תקנות כדי שלא לפגוע בכללי
הטעם הטוב ובדרישות המוסריות המקודשות: פלג הגוף העליון יונח
מעל פלג הגוף התחתון; אנשים גבוהים במיוחד יחולקו לשלושה
חלקים, עליון יונח פלג גופם העליון, אך פלג גופם האמצעי יונח
תחתון ואילו פלג גופם התחתון יונח אמצעי; בכל מקרה על הפנים
לפנות כלפי מעלה, ואילו על כפות הרגליים לפנות כלפי מטה; והיה
אם לאחר חודש לא יימצאו שלושה תינוקות מתים, יצורפו התינוקות
(האחד או השניים) לארונות של ילדים לא גדולים במיוחד; בשום
מקרה לא יונחו חלקי גופם של זכרים ונקבות באותו הארון.
בקבורת תינוקות יחדיו ניתנה עדיפות לקרבת משפחה. קרבת משפחה
על-פי דם חשובה מקרבה על-פי נישואין, וקרבה דרך האם חשובה
מקרבה דרך האב. קברי אחים אלו דווקא הטיבו עם הציבור, בחוסכם
עריכת לוויות רבות במשפחה אחת, וכן בכך שצמצמו את היטלטלות בני
המשפחה החיים בין קברים שונים בבקרם את בני המשפחה המתים. אחד
מאנשי המפעל אף טען שנוהג זה יפה גם לימים כתיקונם ולא רק
לשעות קשות, ויש להפוך אותו למסורת בעיר.
לאחד הנקברים הראשונים בשיטה החדשה נדרשה הקצאה של שני ארונות
ילדים. הוא היה גבוה ושמן. במסע הלוויה נשאה התהלוכה שני
ארונות כשבכל אחד מהם מחצית גופו של אותו נפטר. בארון שהורד
ראשון אל פי הקבר היו מונחות גפיו העליונות והתחתונות ואילו
בארון השני שהורד היתה מונחת יתרת גופו, מן האגן ועד לראש,
להוציא כמובן את הידיים. הבור שנחפר לשם כך היה עמוק מן הרגיל,
ואת תוספת העומק נאלצו בני המשפחה לחפור בעצמם בדחיפות בבוקר
שלפני הטקס. גם החול שנשאר מחוץ לקבר ללא שימוש היה רב מהרגיל,
ובני המשפחה האבלה שהטיפול בכך הוטל עליהם טרחו להביא לשם כך
מספר מריצות.
אבל הארונות הקטנים לא התמעטו בקצב הרצוי. כאילו כדי להכעיס
ולהכאיב למפעל לייצור ארונות קבורה התמעטו המתים. אנשים סירבו
למות ולהיות מחולקים, נחצים או דחוסים בצפיפות של ארון משותף.
רק התינוקות המשיכו לגווע כסדרם, וכל אימת שמתו מספיק תינוקות
נערכה להם הלוויה. הלוויות אלו היו רבות משתתפים וקהל גדול
מילא בהן על נשיו וטפיו את בית-הקברות. פעמים רבות לא היתה בין
התינוקות קרבת משפחה, והוויכוח בשאלה מי יישא את הארון הוביל
תדיר לזעקות שבר, חילופי מהלומות ותגרות המוניות בין הקברים.
המשטרה שראתה את המתרחש עמדה חסרת אונים מול המתאבלים הרבים,
והובילה למעצר את הראשון שהביע התנגדות לנוכחותה והתפרץ מול
נציגיה: לפעמים היו אלה אב או אם, אח או אחות, בן או בת.
גם משפחות טובות מזג שהחליטו להניח לבן משפחה אחרת, שאתה חלקו
את הארון, שיישא אותו, או כאלו שהסכימו להחליף ביניהן את נשיאת
הארון לאורך מסע הלוויה, התקשו להתאפק כאשר נעמדו מול הבור
הפעור באדמה, ואדם אחר, רחוק ולא מוכר, אחז בגוף היקר להן
מכול. ובסוף אותן הלוויות ננעץ בתלולית הקבר הטרי שלט זמני
הנושא את שמות המתים על-פי סדר אלפביתי.
משפחה מהחשובות בעיר ששכלה זוג תינוקות תאומים, בן ובת, הגישה
בקשה לקבור אותם יחדיו בארון אחד. בקשתה נדחתה מיד ובהודעה
שנמסרה לה נאמר כי הבן ייקבר למחרת ואילו הבת תיאלץ להמתין
לתמותת תינוקות נקבות נוספות בטרם תזכה לקבורה. בזעמה על
השלטונות היתה המשפחה הראשונה לערוך את הלווייתה מחוץ לגדר,
בשטח הגובל בבית-העלמין, ושם נטמנו שני הילדים בארון אחד.
מועצת העיר התכנסה לישיבת חירום נוכח מיעוט המתים, וקיבלה
החלטה לייבא מתים, וליישב אותם בבתי-הקברות בעיר, ובכך לפתור
אחת ולתמיד את בעיית עודף ארונות הקבורה. תקנות הקבורה
העירונית לא אפשרו קבורה של מי שאינו תושב, אך לטובת המצב
תוקנו תקנות חדשות שהתקבלו כמעט פה אחד. רק חבר מועצה אחד טען
לעליונות המוסר והטעם הטוב על עקרונות הכלכלה, ביקש להמשיך
בהסדר הקיים, והתריע כנגד האפשרות שבני המקום ייקברו עם זרים
שאינם מבני המקום, וייצרו שעטנז מסוכן.
הצעת הקבורה למי שאינו מבני העיר שווקה בצורה מפתה, ומשפחות
זרות רבות באו לקבור בעיר את יקיריהן במחיר נוח. ואילו בקרב
התושבים, רבים מאסו בנוהלי הקבורה המקומיים, ובייחוד בהבאת
המתים הזרים מן הכפרים, והחלו לקבור את מתיהם, מבוגרים, ילדים
ותינוקות, באישון לילה, בשטח הגובל בבית-הקברות, סמוך לקבר
התאומים שנקברו שם ראשונים. וכך נולדה קהילה חדשה בעיר: המתים
החיים. אנשים שנפטרו מן העולם אך דבר מותם לא דווח לרשויות,
שהמשיכו לראות בהם חיים לכל דבר ועניין. העירייה המשיכה לשלוח
אליהם דברי דואר ופקודות לתשלום מסים, אשר הושבו ריקם. קבריהם
לא יכלו להיות מסומנים במצבות ובשלטים, בשל איסורי החוק על
הקמת מצבות מחוץ לבית-הקברות, ובמקום זאת הם סומנו באבנים
מצבעים שונים, ובפרחים מזנים נבדלים, אשר התערבבו לאט לאט האחד
בשני. וכך המתים המיובאים התקזזו במתים המקומיים שנקברו שלא
בבית-הקברות וללא ארון, והתברר למפעל כי תועלת רבה לא צמחה לו
משיווק הארונות לזרים.
כעבור כמה חודשים התפשטה בעיר שמועה שהמגיפה עומדת לחזור, אך
היא לא זכתה לאישור מן המועצה. והמפעל, אשר בינתיים כבר נואש
מקצב התמותה הדל, החל מפרק את הארונות לצורכי הסקה ובניית
פיגומים, וכן הציע אותם לציבור הרחב כפריט אופנתי לכל בית:
כארון לחדר שינה, או כשולחן נמוך לסלון המאפשר גם אחסון חפצים.
הביקוש לארונות צבר תאוצה והתפשט בכל חלקי העיר, ובעיקר
בשכונות הפועלים. כעבור כמה שבועות שבה המגיפה לעיר, הפעם בלי
שיתלווה לה נס, וכעבור כמה ימים נוצר בעיר מחסור חמור בארונות.
מי שרכש ארון לאחסון בגדים או ארון שישמש כשולחן סלון מצא היכן
לטמון את יקיריו בדרכם למנוחת עולם, ואילו חבר המועצה אשר דגל
בעליונות הטעם הטוב, ולא נמצא ארון בסלון ביתו כדי להניח בו את
בניו, הציע בישיבת המועצה הדחופה להוציא את המתים הזרים
מקבריהם, להשיבם למקומות מוצאם ולהשתמש בארונותיהם, אחרי ניקוי
וחיטוי יסודיים, למתי המקום.
"אנא מן אל-יהוד" / אלמוג בהר / קובץ סיפורים / הוצאת בבל /
דצמבר 2008
לסיפורים נוספים מן הספר וריכוז כל הקישורים:
http://www.notes.co.il/almog/51070.asp
ערב ההשקה בתל-אביב יתקיים בתולעת-ספרים, ביום ראשון,
ה-15.3.2009, בשעה 19:00, רח' כיכר רבין 9 (ליד כיכר רבין).
מנחה: יובל עברי
דברים: פרופ' ששון סומך, דנה רוטשילד, רות קרא-איוונוב קניאל
קריאה: אלמוג בהר
