הבוקר בא והצעקות של הקטנה מהדהדות בין קירות הבית.
היום הראשון שלה ללימודים. מתרגשת כולה, שמה בתיק את הסנדוויץ'
גבינה שהכנתי לה אתמול.
אני יורד לסלון חצי לבוש והיא קוראת לי "אבא תמהר".
אני מציץ בשעון, יש עוד חצי שעה, יש זמן.
אני מחמם מים ומתיישב על הספה הסגולה ומסתכל עליה איך שהיא
רצה.
מארגנת שוב את המחברת בתיק. בודקת את העפרונות. מסדרת את
השיער.
הילדה הקטנה שלי, כל כך יפה, כל כך דומה לאמא שלה.
המים רתחו, אני מוזג אותם לספל שלי. ומכין לעצמי קפה חזק.
"אבא! אנחנו נאחר!" היא קוראת.
הקפה יחכה לאחר כך. אני שם מהר אוכל לכלב ומתקדם לכיוון הדלת,
שם היא מחכה לי.
כולה קורנת אור, שמחה וחשש.
אנחנו נכנסים לאוטו, היא יושבת באמצע כי משם אפשר לראות את כל
הכביש.
חמש דקות אחר כך אנחנו מגיעים לבית הספר.
ילדים משחקים בחוץ ומחליפים חוויות על החופש.
הקטנה יורדת מהאוטו ורוצה שאני אלווה אותה לכיתה.
אנחנו עולים במדרגות ומגיעים לכיתה.
לפתע היא שואלת בכנות,
"אמא היתה רואה אותי עכשיו?"
אני נחנק משטף הדמעות שעולות בגרוני
ומחבק אותה חזק חזק.
"בוודאי", אני אומר ועוצם את עיני.