בבוקר החמישה עשר באוגוסט
השתנו חיי
מקצה לקצה
מחיים מאושרים
של ילדות עם חיוכים
הפכו חיי לעצובים

בבוקר החמישה עשר באוגוסט
בשעה מוקדמת
דפיקות על דלת ביתי
דפיקות נוראיות
דפיקות שלקחו אותי הרחק מהבית.

בבוקר החמישה עשר באוגוסט
נכנס לביתי חייל לבוש מדים
עם מבט רציני
ללא חיוך על פניו
ללא דמעות בעיניו
אני כבר ידעתי את ההמשך

בבוקר החמישה עשר באוגוסט
החייל לקח אותי בידו
אחז אותי בחוזקה
כדי שלא אוכל לברוח
כדי שלא אתנגד
הוא אפילו לא הביט בי
הוא אפילו לא אמר שהוא מצטער

קשה כמו אבן
הייתה ידו של החייל
קשה כמו אבן
היה המבט בעיניו
שערו היה מסודר
כתפיו רחבות
מבטו מופנה אל על

בבוקר החמישה עשר באוגוסט
השתנו חיי
מקצה לקצה
ידעתי שלוקחים אותי למקום רחוק
ידעתי שלא אשוב יותר הביתה

בבוקר החמישה עשר באוגוסט
השארתי חיים שלמים מאחור
השארתי את הגן בפינת הרחוב
השארתי את מגרש המשחקים
השארתי את בית הספר
השארתי את החברים
השארתי את הצעצועים
השארתי את הילדות
שהלכה לי.
גם אם אקרא לה,
גם אם ארצה בכל כוחי,
היא לא תחזור.

בבוקר השישה עשר באוגוסט
אני בבית אחר
יש לי עכשיו חיים אחרים
והילדות שברחה לי
עוד לא חזרה.


           

לא ניסיתי להעביר כאן שום עמדה פוליטית כלשהי,
אלא רק הזדהות עמוקה...