נתחיל בפילוסופיה קטנה: כשנוצרת יותר מידי מודעות במוח, והאדם
יודע יותר ממה שהוא מסוגל לדעת לאותו זמן שאינו קיים, האדם
הופך למודע לסביבה ולא לעצמו. בתהליך זה הוא לא מוצא את עמק
השווה בין המודעות שלו, לבין מודעות הסביבה עצמה ושל כל אחד.
במילה אחת בלבול עצום שלא נפסק למשך שנים ארציות, עד שהאדם
הופך את המודעות של הסביבה למודעות של עצמו, ואת המודעות שלו
לסביבה. כל זה כמובן, רק אם יש לסביבה רצון לקבל את המודעות של
אותו אדם.
מה שקורה לכל אדם ממוצע אם הסביבה לא מעוניינת - הוא ממשיך
לחפש את עצמו עד שלמשהו יהיה רצון לקבל את המודעות שלו.
דוקא בלבול כזה הוא זה המוביל אותנו לאפלה מעניינת. את מרקמה
ניתן להבין רק על ידי התבוננות לתוך עצמנו. כל אחד בוחר את
הבחירה שלו.
אני בוחרת לברוח. לא לדעת, לא לראות, לא לשמוע, לא להיות.
בגרות?! זה מה שיעשה אותי מאושרת? בטוח שלא. במיוחד שיש לי
את עזרתם של כל המורים "הכי טובים" של הבית ספר ברמה הכי
נמוכה בארץ. אה, נזכרתי. הרמה של מסלול א' בתיכון, של כיתות
תקשורת היא מעולה ואפילו מצויינת. בהשוואה לבתי ספר אחרים.
אבל, מה לעשות שאותי זה לא מעניין! מצידי שיהיו ברמה של
הטכניון או של בית ספר רודמן (בקרית ים ד'). אבל מה עם מסלול
ב'? מה עם אלו שיעשו שלוש יחידות במתמטיקה ולא ארבע, חמש? להם
לא מגיע להיות בכיתת אומנות?
לא ביקשתי לשחק בהצגה המטופשת של סוף שנה, לא ביקשתי ללמוד
משחק עם המורה סוג ז' שחושב את עצמו לאיזה במאי של "הבימה". אם
לא יותר. בסך הכל לפתח את הכישרון שלי בציור. זה דורש כזה מאמץ
לשבץ אותי במשהו בסגנון?
אתם פשוט לא רוצים שאני אוריד את הממוצע של כיתת האומנות
ה"מהממת" שלכם. עם כל התלמידים שמלקקים לכם כל היום את התחת!
שואלים לשלומכם כל בוקר כשאתם נכנסים לכיתה הממוזגת. רגע... אז
בשביל שאני אמצה את יכולתי בלימודים אני חייבת לסבול? וללמוד
במגמת חשבונאות?! מה לי ולזבל הזה?! "זה משהו שילווה אתכם כל
החיים", אמרה המורה שחשבה שאנחנו מתים עליה. בגלל שאהבנו אותה
כל כך, השתדלנו בפעם ביום שאנחנו רואים אותה במסדרונות, לירוק
שלוש פעמים לצד כאילו ראינו חתול שחור או עין הרע.
העיקר שכולם התפלאו כל כך שאני מעשנת "סמים", בדיכאון, בלחצים
ובגועל כללי. פשוט כל בוקר לא יכולתי לסבול את הפרצוף המכוער
שלכם. מתי פעם אחרונה הסתכלתם במראה?
מורות יקרות, אתן לא אמורות לפחות להיות יצוגיות? כל אחת פצצה!
פצצת אטום עם זקן! פשוט שואה! אני יודעת שאתן במשבר גיל
החמישים, אבל, בחייאת כמה מייק אפ? אי אפשר להסתיר פגמים שהם
פנימיים. רואים שאתן זוועתיות גם עם כל האיפור הזה! ועוד משהו
קטן: אני מאחלת לכן שהילדים שלכן יצאו כמו התלמידים שלכן!
דפוקים מבחוץ ודפוקים מבפנים!
הלכתי. אולי אשוב. סביר יותר שלא. |
