כל כך רציתי בית
בית שאוכל לומר שהוא שלי ורק שלי. נמאס לי כבר מלקנא בבתים של
אחרים וידעתי שהבית שלי יהיה הרבה יותר טוב.
אז התחלתי לבנות, ללא שום תיכנון מיוחד, סתם זרמתי עם מה שבא
ומה שהיה נראה לי נכון באותו הרגע. ידעתי רק איפה אני רוצה
לבנות את הבית, מקום יפהפה, תמיד העלה לי חיוך כשהגעתי לשם.

היה נראה כאילו אני בכיוון הנכון, הבית כבר התחיל לקבל את
צורתו. אך כשהסתכלתי מהצד, הרגשתי שאני מפספס משהו, משהו לא
היה בסדר. או שקצב ההתקדמות שלי בבניה היה איטי מדי או שהכיוון
שאליו התקדמתי לא התיישב אחד לאחד עם החלום שהיה לי בהתחלה,
היה לי קשה להבין מה בדיוק לא מסתדר לי.

החלטתי לנסות משהו חדש, רציתי לשנות! כנראה לא חשבתי מספיק
לפני שהחלטתי וגם הפעמיים, שלוש ועשר פעמים שחשבתי לא היו
מספיקות כדי להסביר לי שאני בעצם עושה טעות.
הזזתי אבן פה, אבן שם, ניסיתי לסדר את זה יותר לכיוון שרציתי
אבל בעצם רק הרסתי. כשהזזתי את אחת אבני היסוד כבר לא הייתה
דרך חזרה אחורה.
הכל התחיל להתנדנד ולאבד שיווי משקל, אבנים התחילו אט אט ליפול
מטה והבית כבר איבד לגמרי את צורתו. הכל המשיך להתמוטט עד
שמצאתי את עצמי עומד בהריסות ללא שום זכר לבית היפה שעמד פה
ממש לפני רגע.
אחוז בהלה ניסיתי מהר לתקן את מה שעשיתי, התחלתי שוב לסדר,
שמתי אבן על אבן, אבל כלום לא עזר. כל אבן ששמתי נפלה לאחר כמה
שניות והיה נדמה כאילו האבנים מתפזרות ומתרחקות להן והחיפוש
אחריהן וסידורן מחדש נהיה קשה מרגע לרגע עד כבלתי אפשרי.

לא התייאשתי! כבר לא היה אכפת לי חלום או לא חלום, כל מה
שעניין אותי עכשיו היה להחזיר את הבית שהתחלתי לבנות
מלכתחילה.
אספתי את האבנים, אבן על אבן, ועוד אבן אחת.
הנה, זה כבר נראה די גמור, רק עוד ליטוש אחד וזהו - זה מוכן.
הסתכלתי על הבית, מבחוץ הוא נראה שהכל בסדר, יציב ויפה.
כל כך קיוויתי שהצלחתי להחזיר את הבית כפי שהיה אבל מראה יכול
להטעות. כשנכנסתי לבית ידעתי שזה לא הבית שבניתי בהתחלה, היה
בו קר כל כך ותחושת הריקנות בו הייתה ענקית.
הוא גם היה קטן יותר ממה שהוא נראה מבחוץ, כאילו יש מקום רק
בשבילי ולא לאף אחד אחר... גם לא לאוויר, התחיל להיות לי חם
ומחניק.

בלית ברירה יצאתי מהבית, עצוב ומחוסר כוחות. מסתכל על הבית
המדומה. על מי אני עובד? הרסתי הכל! גם אם אני אנסה עוד אלף
פעמים לסדר את זה אני לא אצליח. מה שהיה היה וכנראה לא יחזור.
רציתי יותר והעדפתי לקחת את הסיכון כי בעצם לא ראיתי סיכון...
פשוט חשבתי שלא משנה מה, בסוף זה יסתדר...
יסתדר? פתאום אני מבין מה גודל האבדה שלי!
העיניים עוד יבשות, אני בוכה מבפנים. הדמעות מתערבלות בי והכל
מוצף עד שלבסוף נשבר וכבר הכל פורץ החוצה. מביט שוב בבית עם
עיניים מקושטות בדמעות.
"בית זה רק בית" אומרים, "נסה שוב במקום אחר כשישובו כוחותיך"
אבל... זה לא היה סתם בית. הוא היה כל כך יפה... ואני הייתי
חייב להרוס!
ועכשיו? מה עכשיו?  עכשיו בחוץ.
גם בחוץ קר. אולי אפילו קר יותר.
ואני רק רציתי בית חם. בית חם שלי.
כל כך רציתי בית.