לאפרת

1
"עדיין חם", היא אמרה. זה היה סוף הקיץ. הסתיו צריך מתי שהוא
להגיע עם הרוחות הקרות שלו והשלכת, אבל בינתיים הוא לא הורגש.
היה עדיין חם, והסימנים לכך בהם היו חוסר המנוחה, חוסר הנוחות
ללבוש בגדים ארוכים, ואשמה אם במקרה הם מחליטים להיכנס למיטה
מול הטלוויזיה בתקווה לשיכרון החושים של התכנסות בעצמך
וברגשות, דבר שכאילו מראש ידעו שלא יקרה, אבל לא חדלו לקוות.
היא שכבה על הספה המשולשת כשהרדיו ברקע והטלוויזיה כבויה כמו
אבן שחורה גדולה. לפעמים גם היא, כמוהו, לא ידעה מה לעשות עם
עצמה, והחליטה לעשות כלום. הוא הביט בה כיצד גירדה את ירכה
ואיזה רמז של פלח ישבן הסתנן לו בין הירך למכנסיים הקצרים. זה
היה מראה יפה, וזהו. "ביום שישי בערב הלכתי לעמק הצבאים", היא
סיפרה לו, כאילו רצתה להתוודות על משהו, והיססה. "הרבה זמן לא
יצאתי ככה מהבית סתם כדי לטייל. שם, במרחב הזה, כמו מחבת הפוכה
של מלאך, עישנתי, הרחתי ריח כפר, הרוח, הזיכרונות..."
"איזה זיכרונות?" שאל. "מהכפר. המקום הזה דומה לאיזו פיסת
כפר. כאילו עקרו חלק משולי איזה כפר ותקעו אותו באמצע העיר.
מכוניות חולפות פה, צבאים מנהלים את חייהם כאן, ממש לשולי
הכביש. זה לא יפה?"
"יפה מאוד", אמר.
אבל זה היה יותר מזה. היא הלכה לעמק הצבאים לפגוש את אופיר,
יהיה שם או לא. ידעה שלא יהיה עוד לפני, ממוקם בביתו, איפה
שהוא בקרית-יובל, מתכונן לשבת. היא ירדה מהעיר ישר לתוך הכפר.
אפילו ריח גללי הבהמות היה נעים כאן. מעט חציר מפורק על שולי
הדרך עשה לה טוב. היא ראתה את בית האריזה הנטוש, עומד שם,
מחכה, קפוא בזמן כאילו רק אתמול היא ואופיר היו שם. היא ישבה
שם, עישנה, לא חשבה על משהו מסוים אלא על המנוחה והשלווה,
ואופיר צף כל הזמן, פה הוא ישב, פה הוא שתק. "אהבתי אותך", היא
אמרה, ורק העמק שמע. היא לקחה שאיפה מהסיגריה. -I do. I
do...-
זה מת מזמן, היא חשבה, הזדקפה והדליקה סיגריה. ברדיו היה שיר
מתאים של "התגברתי עליך." במין מסע של מטוס סילון לכל אורך
ההיסטוריה של חייה, כל מה שעלה בזיכרון, התמונות ותחושות
מקוטעות שהתחברו יחד למין תחושה אחת שלמה וחדה של הישרדות. זה
בכלל לא ברור מאליו שהיא חיה עכשיו. בכלל לא. מיכה גירד את
אשכיו והיא הביטה אל העיניים החומות שלו, מה מסתתר שם. הוא לא
הבין, כמו תמיד, ורק חייך חיוך יבש וקצות עיניו התכווצו, אבל
העיניים, הן לא צחקו, גם לא השפתיים, הכל היה מלאכותי וקר. היא
השפילה את מבטה בכאב וינקה מהסיגריה, והחיוכים המזויפים בעיניו
ובשפתיו נמחו. הוא הרגיש שהכאיב לה, ולא ידע למה חשה כך.
-אתה מכיר אותי, מיכה.- חשבה -הייתי הולכת ברחובות בבגדים
גדולים עליי והשיער מפוזר, תלוי בחצי קוקו פרוע על עורפי, השמש
קרה ולבנה בוערת בכחול, האוויר קפוא ודרך החלונות והאישונים
כולם מביטים בי, שואלים מי היא זו, ואני לא מגלה. העיניים שלי
קרות וכבויות כלפי חוץ, הפנים ארוכות כאילו אני נושאת מטען
קפוא בלבי ששכחתי את קיומו, כמו אבן שחורה שמזמן הפסיקה להכאיב
לי. אבל אף אחד לא יודע, זו לא אבן, זה חוטי תיל כרוכים על
לבי. אני חותכת בנעלי השטוחות את החיים, כולם קפואים סביבי
וכאילו גם אני, אבל בתוכי אני צורחת, אני בוכה, אני מתחננת,
ולא מראה כלום. והם שואלים מי היא זו, מה היא חושבת? אם היו
בראשי היו מנפצים את גולגולתם על האספלט. אף אחד לא יודע כמה
כאב סחבתי, מיכה, אף אחד.-
מיכה העביר אצבע תחת נחיריו, מאזין ברוגז לפרסומות. המוסיקה
הייתה טובה, הפרסומות האלו קלקלו. הוא קם בחוסר מנוח, הניע
ידיו למתוח את השרירים, הדליק סיגריה. היא הביטה בו כיצד הוא
נרגע כשהמוסיקה שוב עלתה, שיר ישן שהוא זכר מתחילת שנות
התשעים, אפילו היו מראים לו את הקליפ בלי המוסיקה היה יודע
שהוא שייך לשיר הזה, אבל מה שם הלהקה? הוא שכח. סנאפ, נדמה לו.
איתי היה שם אותם בחדר כל לילה, כשהשני, מה שמו, היה מתחרה בו
עם טיפת מזל של זהבה בן. כל אחד מהשניים הנותרים, הוא ויובל,
היה יכול לשמוע שתי סגנונות מוסיקה שונים לגמרי בו בזמן. כשאתה
צעיר זה לא אכפת לך. זה אפילו כיף.
מלי, איפה את היית?
אני הייתי בשבילים הצדדיים של הכפר. מסתכלת לתוך תכלת השמיים
של הכפר ומדמיינת ש-ים ענק תלוי מעל לראשי. הייתי אוספת אבן
חדה ואוחזת אותה בכוח בכפי עד שהייתה שורטת בה. כל-כך אהבתי את
הכפר, את המרחבים הפרושים, השבילים הקטנים, הבתים הקטנים. אף
אחד לא היה יכול לפגוע בך ולברוח, כולם הכירו את כולם, ולו
במעט. ואם היה מישהו שלא הכרת, הכרת מישהו או מישהי שהכירו
אותם. כולם שאלו, עוד אז, מי זו הילדה הזו? אני לא גיליתי.
ואתה, איפה אתה היית?
אני? אני הלכתי מכות. כל הזמן, בכל הסגנונות. מי שהיה מרים
עליי יד בריאה, הייתי מחזיר לו אותה כשהיא שבורה. הם לא הפסיקו
להרים ידיים, אני לא הפסקתי לשבור אותן.
עוד פעם פרסומות...
קוס אמק...

2
-הבנאדם הלך.- אמרה מלי לקירות. -הוא כל הזמן הולך. בחלומותיו
הוא הולך, השד יודע לאן. הוא לא זוכר, רק שהוא הלך. כשהוא
מתעורר העיניים שלו בתוך הקפה והריאות שלו מלאות ליחה מסיגריות
הערב הקודם. ערב אמרתי? עד שלוש בלילה הוא נשאר ער. מסתכל
בטלוויזיה, אבל לא מסתכל. שותה קפה, אבל לא נהנה ממנו. מעשן
סיגריות כמו אדם רווה במים שלוקח פה ושם לגימה מתוך שעמום.
בזמנים כאלו הוא רק מרגיש, שום דבר אחר, מרגיש אני פה, מרגיש
אין תקווה, מרגיש צריך לנוח. אומר: אתמול היו ימי רצח, יהיו גם
מחר. אבל עכשיו שקט.-
-אני לא מכירה את הדרכים בהן הוא הולך.- אמרה מלי לקירות. -אבל
הפנים שלו, כשהוא חוזר, אומרות משהו. משהו על קירות טיח
מתפוררים שהצהרות אהבה מחוקות כתובות עליהם במרקר בכתב ילדותי.
משהו על זיכרונות של אלפי אהבות שמתו. משהו על העיניים שלא
אומרות כלום, שמביטות בו בלי לדעת עליו כלום, הולכות מכאן לשם,
תמיד חוזרות לכאן. משהו על חיים מבוזבזים, מאבק אינסופי לשמירה
על שפיות ועתיד לא נראה, כמו באר מלאה ערפל. הוא לא בוכה לעתים
קרובות- אומרת מלי לקירות. -אבל כשהוא בוכה הוא נקרע. הפנים
שלו משתנות, מקבלות צורה מוזרה כאילו הן נשפכות, ואז משהו
משתחרר והוא יכול לבכות דקות ארוכות, ככה לעצמו, כש-כל המתים
שלו עומדים מעליו ומביטים בו בעיניים קרות, וכל החיים שלו
קוברים אותו בעודו בחיים. ואז הוא בקבר הפתוח אל השמיים. רק
עננים ותכלת, שום אחיזה לצאת החוצה כשכל רגב אדמה הוא אישון של
עין מאשימה כלשהי. כל אנשי העבר מביטים בו בתיעוב, הוא מביט
בהם בחוסר הבנה, הוא לא יודע, ולעולם לא יידע, במה חטא. אני
עכשיו כואבת, ראשי תלוי על עמוד. אני מנפה את הרגשות למילים,
מילים ש-כל אחד רואה בהן דברים שונים. את הסיגריה אני מעשנת,
את הקפה אני שותה, מהבוקר אני מסתנוורת, ובלילות אני בוכה. אני
שמה איזו מוסיקת קאונטרי שקטה, בוהה במאפרה. מסתכלת על ידיי
המתקלפות, עוצמת את עיניי, מתפללת. רואה את כל ראשי השדים
המפוחלצים תלויים על הקירות ובעיניהם זעם אטום. הם לא נגמרים,
תמיד באים עוד. הנשימה כבדה והעיניים כואבות. אני מסתכלת במראה
לראות מה יצא ממני הבוקר. אולי מיכה לא פה, אולי מיכה הולך.
אבל עד שהוא יחזור במראה אני לא רואה אותי, אני רואה אותו. הוא
לא מכיר אותי, איש לא מכיר. גם אף אחד לא מכיר אותו, אפילו לא
הוא עצמו.-

3
-הוא שואל אותי על מה אני חושב. פשוט מאוד, אין על מה לחשוב.
אין משקל לעולם, אין משקל לחיים. בינתיים אני צץ מכל פינה
והורס לאנשים את האשליה שלהם. אם יראו דרך עיני אולי יוכלו
לעזור לי, לא רוצה לאבד את עצמי, לא רוצה להיות בלון הליום.-

-רוח אי-אפשר לראות, רק את התחושה על הגוף, את סימני הדרך שלה
בשיער מתבדר, בענן אבק. כולם בוכים סביב, אתה לא שומע? הם כולם
מייללים כמו זאבים בליל ירח מלא, הם כולם פוחדים להביט אל
השמיים, אבל הלב תמיד שם. הם שואלים כל אחד: איפה היית ולאן
אתה הולך? איש לא נותן להם תשובה מספקת. הם שונאים את החיים
ומצפים בחדווה מוסתרת ליום הדין. הם רוצים להיוולד מחדש
כחתולים. הם שונאים את עצמם, שונאים את הבבואה במראה, שונאים
את מה שהעולם עשה מהם ואיך הוא מגביל אותם, שונאים את המאבק
היומיומי והבלתי פוסק על השפיות, על להיות כמו כולם, על להיות
שנונים, פיקחים, מודעים, מאופקים. אתה, אם היית יכול, היית
נדהם כמה הם בוכים בשנתם. מזל משמיים שלרוב הם אינם זוכרים,
הנשמה צורבת את הכאב, ויום חדש של אימה, בדידות וגרירת הגופה
הגוססת שלהם, מתחיל.-

כל העיניים סביבו שואלות את מיכה "למה אתה ככה?" -כי אני כמו
מים.- הוא עונה. -העולם עושה בי צורות.- מלי כמוהו רוצה למות.
היא מתנחמת בעובדה שזה יקרה מתי שהוא. היא עולה על קווי
אוטובוס שהופצצו בעבר, ומחכה. היא מעשנת ומתהלכת בסמטאות
מסוכנות, מתגרה בכלבי פרא, סומכת על אנשים בלתי צפויים, ומחכה.
העתיד תולה וייתלה תמיד ברגעי נחת ואושר, אבל כמו פרי, הכל
מתקלקל די מהר. אשליות מתנפצות, בריאות גופנית ונפשית אומרות
שלום בחדווה. והפחד תמיד מחכה, עד ששניהם מחליטים להתגרות בו,
ויהיה מה שיהיה. הם מעירים את המתים ומרדימים את החיים, גורמים
לאש להיות להבה חסרת צבע צורה וריח, ומגעה הופך מלטף. הם
חושבים שככה זה כשאתה חי, העפר ממנו באת תמיד ירצה אותך חזרה.
בריח האבק הם מצטופפים צמוד צמוד במיטה תחת שמיכת פוך בחום
הכבד של סוף אוגוסט, מדליקים טלוויזיה ולא רואים כלום. הצרחה
גוררת את כל הצבעים והקולות, ורגע לפני שהם מאבדים את השפיות
הם מאפסים את עצמם, השיטות ישנות ותמיד עובדות, ככה זה עכשיו
וככה תמיד יהיה, עד שהכל ייגמר ומהם יישארו רק אבק ועצמות.

- איזה סרט נראה?
- קוס אומו...
- זה לא מצמצם את האפשרויות.

4
והיא קוראת בספר. והוא מביט, בוהה, אל נקודה באמצע האוויר,
סיגריה דלוקה, עצבות. והיא אומרת יש שם דמות, מיכה. היא הולכת
בגשם סוער, ברקים מחשמלים את הרקיע, השמיים נמוכים אפשר לגעת
בהם, המטרייה שלה עקומה, היא רואה להבות ואש שדים בתוך ראשה.
ויש גרזן זהב ענק שמנופף מעל רקיע חוצה גשמים ומתיך ברקים,
גורם ללבה של הדמות לדפוק בקצב מהיר. אם הייתה קצת לא בריאה
הייתה מקבלת התקף לב. זה העיניים שרואות, אמר מיכה. אלה
האוזניים ששומעות. אלה התחושות של הטעם הריח והמישוש. כולם
עושים משהו לא טוב לראש במשך הזמן. הם מציצים אל העולם ורואים
משהו לא תמיד טוב, והנפש הופכת עצובה עם השנים, ברקי שביעות
הרצון של הזאטוטים לא תופסים כשהם גדלים. הכל רומס אותך, הוא
אמר. ואתה מתחיל רק לסחוב את עצמך, כמו מת.
מישהו מביט בו, אמרה מלי. הוא יודע. -העולם הזה עשוי מים, אמר
מיכה. הוא רוטט מלמעלה כמו ג'לי או דייסה. אם תהיי מספיק קטנה,
תוכלי לטייל בתוך יהלום. -אינסוף למעלה ואינסוף למטה, אמרה
מלי, והסיטה קווצת שיער. בסוף הכל נגמר. -לא נגמר לעולם, אמר
מיכה. תמיד היית קיימת, תמיד תהיי, במיליוני צורות. -ומי הוא
אלוהים? -לא מכיר אותו אישית. -אומרים שבכל יצור חי יש קצת
אלוהים. -לא מכיר אף יצור חי, כולל אותי, אישית. החומר מתעתע.
-סוד האשליה, היא לחשה.
הוא כבר מביט בה עכשיו, יותר נכון על כף רגלה התלויה מעל הברך.
יש משהו בשבילו כל כך יפה ופשוט בכף רגל חשופה של אשה. זה המגע
הרטוב בכפות היחפות בדשא מלא טל. זה חול חם בכף הרגל. זה בוץ
נעים וקריר. זה המגע עם הקרקע, עם הבלטות, עם האספלט. כף רגל,
הוא קבע, עושה את האשה.
את יודעת, הוא אומר, אף-אחד לא יזכור אותי. -כולם משאירים
סימנים בדרך, אמרה. אתה משפיע על אנשים שמשפיעים על אחרים
ואפקט הדומינו נמשך לאורך כל ההיסטוריה. מספיק מילה טובה,
ובסוף זה ייגמר בכאב גדול שהיה צריך להתקיים אולי עוד ימים,
אולי עוד שנים, ונוטרל. וכך הלאה.

המשיח מגיע כמעט כל לילה בחצות, ועד אז מיכה מחכה לו בציפייה
גדולה. האושר הוא שם כשהמשיח, החבר הכי טוב שלו, יושב איתו,
מדבר איתו, מספיק רק לראות אותו, לשמוע את גוון קולו. המשיח
מכין לעצמו ארוחה קלה, לפעמים הם אוכלים ביחד. בדרך כלל
כשהמשיח מגיע הם לבד. וכך ישר אל תוך הלילה, כמו חץ במוות, כמו
חיצי דרך במבוכים התלת-מימדיים של החיים. הרוח קלה, מנגינה
עולה מחלון. טיים עושה צרבת. נובלס כחול זה טוב. הלילה לא נותן
סיכוי למוזה, ומלי רוצה חיבוק.

5
מלי ישבה במיטתה אחרי שקמה משינה, מנסה להיכנס לתוך פיכחון
הערות, מעשנת סיגריות ולוגמת קולה, ומרגישה די בסדר. היא שמה
לב ש-מיכה קם, עובר במסדרון כמו אחד שדפקו לו אלה בראש, מרים
אליה יד מטושטשת כברכת שלום ונכנס לשירותים. לאחר שהשתין ושטף
פנים הוא ישב בחדר ושתה מהקולה שלה, מדליק סיגריה. "בוקר טוב",
אמרה לו. "אהה", הוא אמר. ומיכה מעשן את הסיגריות אחת אחרי
שנייה, מכין קפה חזק ושותה אותו בחמדנות, מפזר עשן בחדר הסגור,
שיחד עם עשן הסיגריה שלה החניק את החדר. "החלון סגור", היא
אמרה בשביל להגיד משהו. "קוס אמק", הוא פלט. היא פתחה את החלון
והביטה דרכו החוצה. בחוץ הייתה איזו התקהלות של אנשים ליד
המבנה הקרוב. היו שם כאלה שעמדו שם עם ספלים בידיהם, אחרים
עישנו, אחרים פיטפטו. "אתה על כדור הארץ הזה?"
"קוס אמק." ועיניו מתות והיא חושבת לצאת. היום הזה שנראה לה
כה תוסס ומלא שלוות נפש, יום שהולך להיות די טוב, היא מרגישה,
נראה מת וגמור בעיניו של מיכה. הוא מסתכל סביבו בזעם מטושטש,
שותה קפה, מפליט עוד קוס אמק אחד, ומדליק סיגריה. צריך לשטוף
את הרצפה, היא חושבת.
הם באו אליו בהמוניהם. היה משהו קודם, נמחק. הדבורה באה אליו
כשהיה לו מה לעשות. כשהוא עבר בפתח מתחנת מעשה אחד למשנהו. הוא
ניסה לגרש אותה בחתיכת הבד שהייתה לו ביד, מין יריעה, חצי בגד.
לפתע באו עשרה. תתקוף דבורה, כולן יבואו אלייך. לאחר שניסה
לגרש גם אותן, הגיע ים של דבורים, הוא הבין שעשה טעות והשתטח
על הרצפה, הן כיסו את כל גופו ופניו, נכנסות בין השפתיים שאותן
ניסה לתחום בלשון, שלא ייכנסו לפה. רק לא לזוז, חשב. רק לא
לסגור עליהן את השפתיים, להיזהר לא לבלוע, להיזהר לא להרגיז.
כמעט הוא בלע איזו דבורה ואז התעורר.