[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
איש זקן על מקל בקיץ

ירדתי במדרון החול. האוויר זורם בפניי, בנייני הזכוכית מתנשפים
בזיעה. אני פשוט יודע שמה שזה היה זה אהבה, כי רק כשהיא איננה
פה אני מרגיש שאין לי לאן ללכת. אז אני יושב מול הים ומעשן
סיגריה, מת מגעגועים אליה ואוהב את התחושה.
מקו המים בא אליי אדם קשיש על מקל, צעדיו מאומצים, צולע ברגלו.
סביבי רוח ושקיעה והשמיים מכוסים אדום. הוא נעמד מולי ומביט
בריכוז בעיניי. "יש לך סיגריה?" הוא שואל. אני מגיש לו לאקי
סטרייק אבל הוא לא לוקח. "תצית לי אותה", הוא אומר. כשהסיגריה
שלי בידי השמאלית אני שם את הסיגריה שלו בפי ומצית אותה. הוא
מודה לי ומגיש את הסיגריה לשפתיו, מתמלא עשן ונושף אותו ארוך
ואיטי.
"החיים שלנו..." הוא ממלמל, "עוד מעט מתים."
"אני יודע."
הוא מביט שוב בעיניי, "יש לך נשמה זקנה, אתה הרבה זמן פה."
"ואתה?" אני משחרר עשן, "כמה זמן אתה פה?"
עיניו מביטות לשמיים, "אני פה בערך אלף שנים, אבל בגלגול הזה
אני פה שמונים ושבע שנים. כן," הוא אומר ומשחרר עשן, "עוד מעט
מתים, ואז חוזרים. יש לך אהובה?"
"יש לי, אבל היא לא איתי."
"אל תוותר עליה. אל תשכח..."
הוא הביט בי כדי לדעת אם הבנתי, והלך משם, מפזר סביבו עשן.
נשכבתי על החול והבטתי עמוק אל השמיים המאדימים מעבר לכוכבים
שהחלו לזרוח, מעבר אליי. נרדמתי ככה על החוף וכשהתעוררתי היה
כבר לילה. חמקתי מהחוף השומם אל הרחובות, אל הבניינים, אל
הכיכרות, אל ביתי. שם נשכבתי על המיטה בבגדיי המלאים חול
וראיתי m.t.v. בנות שחורות יפיפיות שרו שירי אהבה למישהו ומלכי
הרוק שחררו אמביציות על המסך. לאחר שעה הנמכתי את הטלוויזיה
וטלפנתי לנייד שלה. מאמי, מספיק התגעגעתי...

- "הלו?"
- "זה אני."
- "מיכה, לאן נעלמת לי?"
- "הייתי צריך זמן."
- "התגעגעתי אלייך."
- (...)
- "למה אתה לא מדבר?"
- "אני רוצה להגיד לך משהו."
- "מה קרה?!"
- "אני אוהב אותך."
- (...) "אתה לא יודע כמה חיכיתי שתגיד לי את זה. גם אני אוהבת
אותך."
- (...)
- "בוא אליי, אני צריכה אותך עכשיו."
- "איפה את?"
- "אני בים. יש לי מחשבות שמפחידות אותי ואני עירומה, גנבו לי
את הבגדים."
- "איך..."
- "נכנסתי להתרחץ עירומה בים וגנבו לי את הבגדים. את התיק
השאירו... ראית מה זה?"
- "באיזה חוף את?"
- "אני במקום שלנו... תביא לי בגדים מאצלך."
- "אני כבר בא."
- "מהר."

כשהגעתי לשם עם המכונית ותיק הבגדים מצאתי אותה יושבת עירומה
בחוף ומעשנת. כשראתה אותי קמה וחיבקה אותי חזק.
"מה פתאום נכנסת למים ערומה?"
"להתרענן..." היא לקחה את התיק והוציאה את בגדיי, "הבאת
תחתונים?"
"אין לי תחתונים שלך."
"שלך... לא משנה, אלבש בלי."
בעודה מתלבשת: "יש לי כל מיני מחשבות על היקום. אני מרגישה
פתאום כל כך קטנה, חסרת משמעות. כאילו אלוהים החליט פתאום
להסתכל רק עליי בזכוכית מגדלת. אני צריכה איזו תרופה
פסיכיאטרית לפני... לפני שאשתגע."
הנה הטירוף שוב דורך בחיי... "הלילה תשני אצלי."
"אני אשמח."
במכונית היא הסתכלה על הבניינים, על האנשים ועל האורות ואמרה:
"נכון שהעולם הזה נפלא?! החיים הם כאלה פלא!"
"כן." אז את צריכה תרופה כדי לראות שהכל בעצם נאחס. כך אפשר
לחיות: לראות קרוב ואטום במקום רחוק ושקוף.
בבית עיניה היו צמודות למסך ה-m.t.v כשפתאום התפרקה בפאניקה.
"המחשבות שלי בורחות לכל הכיוונים! אני צריכה תרופה פסיכיסי...
פסיכוסו... פסיכיאטרית..."
אחזתי בזרועה הרועדת, ניסיתי להרגיע אותה בחום גופי. "תחזיקי
מעמד עד הבוקר?"
היא עצמה את עיניה כאילו היא מנסה לסדר את הראש. "כן... מה אני
אעשה? מיכה... בוא נשכב."
אחרי ששכבנו נשארנו במיטה מחובקים והיא אמרה לי שהיא שמחה
שאנחנו יחד. "אתניקס" שרו ברדיו והיא התכסתה בהרהורים.
"על מה את חושבת?"
"על עשרות דברים בבת אחת."

בוקר. היא עדיין ישנה כששתיתי את הקפה וצלצלתי לעבודה להגיד
לדני שאני לא אבוא היום.
"יש משלוח גדול היום, מיכה. קח לך חופש מחר."
"אני לא יכול. זה משהו חשוב."
"מה?"
"לא משנה."
הוא שתק לרגע. קור הרוח שלי גרם לו תמיד לכבד אותי כשבילדותי
חטפתי בגללו מכות.
'זה לא קור הרוח שלך, מותק.' שמעתי את קולה של יוספה, המורה
שלי בכיתה ו'. 'זו האדישות שלך.'
"מיכה," הוא ניסה לשדל, "אתה אחראי פה על כל העסק, הרגלת אותנו
לסמוך עליך פה, אתה הכי שוחה בעבודה, יהיו פאשלות בלעדיך, נאבד
לקוחות."
"אל תגזים," אמרתי, "תן ת'אחריות למיטל, היא יודעת טוב מה
לעשות."
"נהגי המשאיות מזלזלים בבחורות!" זמזם קולו, "אף אחד לא ייקח
אותה ברצינות!"
"היא אשה חזקה. היא תעמיד אותם במקום."
הוא שחרר נשיפה של נמאס לי. "טוב, מיכה, אני מקווה שזה משהו
באמת חשוב, שאתה לא מתחיל להתעייף מהעבודה."
"לא, זה חשוב."
"בסדר, בסדר, נתראה מחר."

הנחתי את האפרכסת והדלקתי m.t.v כדי להאיר את המוח. על רקע
הקליפים טלפנתי לאחי שפעם השתגע כדי לשאול אותו לאן לקחת אותה.
הוא נתן לי כתובת והמליץ לי על פסיכיאטרית שם. "היא בסדר",
אמר. הכנתי לי עוד קפה ועישנתי בין לגימה ללגימה מול המסך,
מחכה לה שתתעורר, ולאחר זמן זה קרה. היא גררה את רגליה אל
הסלון וצנחה לידי על הספה.
"איך את מרגישה?"
"כאילו העולם שקוף, אבל יותר טוב."
"רוצה לשתות?"
"משהו בלי קפאין. תודה."
בלי קפאין זה הכל מינוס קפה, תה, קפה נמס, קולה ומשקאות
האנרגיה האלה שהם בעצם מיץ מוגז עם קפאין וויטמינים. הבאתי לה
פטל והיא שתתה, עישנה ("זה מצליח לסגור לי קצת את הראש"),
והביטה במסך הקליפים.
לאחר זמן ומילים שאלה: "נלך?"
קמתי מהספה.
"אתה יודע לאן?"
"כן."
"איך?"
"אחי היה זקוק לזה פעם."
הבאתי לה את בגדיי והיא התעקשה ללבוש תחתונים גם אם הם שלי.
בדרך למרפאה שתקנו רוב הזמן. החניתי את המכונית ונכנסנו פנימה.
פקידת הקבלה דיברה עם אדם משופם ואמרה לו שיעשן קצת פחות.
"חני," הוא אמר לה, "מתים, ואחר כך חוזרים." היא חייכה והרימה
ידיים כנכנעת. "מה אתה אומר, יצחק?" הוא פנה למישהו שם, "כל כך
חכמה (ויפה, וצעירה, וגם נראית לי שאפתנית), ואני כבר משכנע
אותה." יצחק הזה חייך וחני הודתה לאדם המשופם.
המשופם גמר למצוא תירוצים כדי להרוג את עצמו, הלך, ואנחנו
פנינו לחני.
חני זאת שאלה את מלי אם היא מבוטחת בקופת החולים הזאת וביקשה
ממנה (עקב התשובה החיובית) למלא "את הטופס הזה." לי זה נראה
יותר כמו חוברת. מלי עשתה תנועה עצבנית של כתיבה בפנטומימה,
וחני הגישה לה עט.
כשעזרתי למלי למלא את הטופס על אחד הספסלים היא שאלה: "מה, ואם
לא הייתי מבוטחת בקופת החולים הזאת, היו זורקים אותי?"
הגשנו את הטופס ואני כבר התכוננתי להתעקש על הפסיכיאטרית שאחי
המליץ כשגיליתי שאין צורך להתאמץ: היא מקבלת את כל הפניות
הראשונות. השיחה בין מלי (שהתעקשה שאכנס איתה) לפסיכיאטרית
הלכה בערך ככה:
"ספרי לי מה את מרגישה."
"יש לי הרבה מחשבות."
"על מה?"
"על היקום, על אלוהים. אני מרגישה כאילו כל האשליות שמחזיקות
את הבנאדם נשטפו ממני."
"את שומעת קולות?"
"אני שומעת חריקות בראש."
(הבטתי על מלי בהפתעה כי ידעתי מה זה אומר.)
"כמו רהיטים נגררים?"
"כן! בדיוק!"
"את שומעת קולות של אנשים?"
"רק כשמדברים איתי."
"אני מתכוונת בראש."
"לא."
"יש לך תחושה שעוקבים אחריך?"
"כן."
"מי?"
"אנשים מ... מאחורי הקלעים של החיים."
"מי הם בדיוק?"
"לא יודעת. אנשים שיודעים עליי יותר ממני. שיודעים את
מחשבותיי, את העבר ואת העתיד שלי."
"יש להם כוונות רעות או טובות?"
"רעות. הם רוצים לקחת ממני את כל מה שיפה לי בחיים."
"את מכירה אותם?"
"לא. אנשים זרים ברחוב."
היא רשמה לה מרשם. "תבואי בעוד שבוע ונראה איך את מרגישה."
"בסדר."
"תקבעי תור בקבלה."
התערבתי: "זה רציני מה שיש לה?"
"היא תהיה בסדר."
"אז זה יעבור."
"כן."
"כמה זמן היא תצטרך לקחת את התרופות?"
"הרבה זמן, כנראה כל החיים." ולמלי: "אבל אל תדאגי. בהדרגה
תרגישי יותר טוב. כשנצליח להתאים את המינון המדויק וכשהכדורים
ייספגו במערכת תהיי כמו חדשה. רק עשי לי טובה, אל תשתי
אלכוהול."

מוזר איך כשמשהו שלילי שקורה לך נחתם ונסגר, גם אם לא נפתר,
העולם נראה קל יותר, כאילו הילכת באיזה מבוך, ולפתע צנחו רוב
המחיצות. כך יצאנו מהמרפאה אל אוויר שנדמה קל יותר (ולא משנה
כמה סיגריות עישנתי בחיי), ושמיים כחולים שנראו גבוהים יותר.
כל דבר נראה כאילו הוא רוחש חיים, מבן אדם עד אבן. נראה לי
שמלי חשה תחושה דומה לשלי, היא אמרה בעצב שיש לה פגם במוח, אבל
אמרה את זה כמו אדם שאיבד שטר של מאתיים שקל.
"אתה עוד אוהב אותי?" שאלה. לא משנה אם רצתה נחמה או תשובה
ישירה. מול הבניין הזה של רפואת הנפש-מוח או איך שתרצו לקרוא
לו חיבקתי אותה, ראשה בכתפי וראשי בכתפה. גופה היה קל, לא נענה
לי באובדן וביסורים, אך גם לא באדישות, ואני מריח את שיערה
ושואל אם היא יודעת מה אומרים הרעשים בראש.
"כן. שמתו לי תאים במוח."

היא עברה לגור איתי ובקושי ראתה טלוויזיה כי היא לא הצליחה
לעקוב אחר העלילה, זפזופ בין ערוצי הקליפים הפך לריטואל קבוע,
על ספר או אפילו על עיתון לא היה מה לדבר. אני עדיין עבדתי
(מיטל ניסתה להתחיל איתי, אמרה: "תבגוד בה איתי". העמדתי אותה
במקום). כשלא הייתי בבית מלי הייתה מאזינה לדיסקים של שלמה
ארצי שהיו פזורים בו או יוצאת לטיול קטן. "לא עוזב את העיר" של
ארצי היה: לא רוצה להתאבד. "אנחנו לא צריכים" היה המנון של מלי
שרק להרגיש טוב זה מספיק. כאלה דברים.



שוטטתי ברחובות כמו מזדיינת בתחת. אני יודעת שמשהו לא בסדר
איתי, אני צריכה איזו תרופה. בטח אני לא היחידה בעולם שהרגישה
כך, בטח המציאו לזה משהו. השמיים כל כך גבוהים, מעולם הם לא
היו גבוהים כל כך. אני מפחדת שאני אשתגע, יש אנשים שהשתגעו
בעולם, העולם הזה אכזר, נפלא אבל אכזר. אלוהים רואה דרכנו כמו
דרך זכוכית מלוטשת דקה, כמו דרך אוויר. אני מרגישה אותו לפתע
על כל נשימה ומחשבה, אני מרגישה כאילו מוחי פתוח אל היקום, אני
חשופה לכל. שדים אם קיימים חוגגים עליי עכשיו כי אני חסרת
הגנות, ואני מרגישה כל כך קטנה וחשופה, כל האשליות נשטפו ממני,
מוח של מבוגרת ולוח נקי של בת יומיים. איפה כל החברים דווקא
כשצריכים אותם? איפה מיכה שאני חושבת שהוא אוהב אותי? הוא לא
אוהב אותי יותר? הוא הריח את שגעוני וברח?
אני מתפתלת ברחובות ממחשבות, הראש שלי מפוצץ. אני מרגישה כל כך
חכמה וכל כך טיפשה. הקיום הפך פתאום ענק, כאילו אני זה לא רק
אני, כאילו אני זה גם השמיים, גם העצים, גם הרוח. אני חשה מה
כל אחד שאני רואה ברחוב חש. העולם עירום לפניי. ואני רוצה
להסתגר בבית קטן ולחשוב מחשבות פשוטות, אבל אני אשתגע בין
הקירות. אני צריכה לשלח רסן, אני צריכה חלל בו יוכלו מחשבותיי
להשתולל בלי הפרעה, אבל עליי גם לרסן אותן שלא אשתגע, שלא אאבד
את הפנימיות שלי ואהפך לשמיים, לרוח, לנחל, לאלוהים, מרחפת אי
שם בספירות עליונות כמו העננים. וכל פעם, כל פעם שאני לא
מצליחה לרסן את מחשבותיי ולהסיט את תשומת לבי, כשאני חושבת
מחשבה עמוקה עמוקה באמת, אני שומעת חריקות בראש ואז המחשבה
נעלמת, ואני יודעת שהמוח שלי מתאבד לאט לאט בחלקים בתוך ראשי.
כל המחשבות הגבוהות נמחקות ממני. אם לא אקח תרופה מהר לא יישאר
ממני הרבה, יהיה פחות מלי, אני אהפוך לאשה מרירה כי כל היופי
יישטף ממני. ויש כאלה שיודעים שיש לי יופי כה גדול בתוכי
ועיניהם צרות בי. הם באו מאחורי הקלעים של החיים והם רוצים
ברעתי. אני נכס גדול לכוח גדול וטוב שמשוטט בעולמות עליונים,
וכוח אחר, רע, יודע את זה ורוצה לקחת ממני את המחשבות שמשרתות
את הכוח הטוב. אני נופלת בין הכיסאות במלחמת אלים, ואני רק בת
אדם, ואני נושאת את עיניי לאלוהים שיניח לי במלחמותיו כי אני
רוצה להיות אשה פשוטה, לחיות פשוטה ולמות פשוטה. ואני יודעת,
אני מרגישה את זה פתאום בכל רמ"ח איבריי, כשמתים לא נמחקים,
אלא חיים עוד ועוד, לעולם לא מתים.

אני הולכת לים לשלח רסן שם. חוף שומם, איש לא עובר פה, זה החוף
שלי ושל מיכה, זה המקום המיוחד לנו. אני מתפשטת עירומה ורצה אל
המים. כל כך קרים, כל כך נעימים. מה זה הפלא הזה, החיים? מי
רצה אותי פה? אלוהים לא סתם יצר בני אדם, הוא רוצה משהו. כשאני
יוצאת מהים אני נשכבת על החול ופוחדת להסתכל בשמיים שלא אאבד
בהם. אני מתכנסת בתוך עצמי ולא יודעת מה לעשות, איפה כולם
כשצריכים אותם? פתאום מיכה נעלם לי. אהובי, כמה אני אוהבת
אותו.

לפתע אני מרימה את עיניי ומולי עומד אדם קשיש. הוא מסתכל על
מערומיי ללא בושה. אני מכסה בבהלה את ערוותי והוא מרים את
עיניו אל הכוכבים ואומר: "זה בסדר, זה בסדר, כולנו עירומים
לפני האל." ואז מוריד את מבטו אליי ושואל: "יש לך סיגריה?"
"כן." ועליי להסיר את ידיי מערוותי כדי להביא לו אותה מהתיק,
אך אני עושה זאת. אם הוא ינסה משהו אני אגבור עליו. משום מה
הוא לא לוקח. "אתה לא רוצה?" "תציתי לי אותה." אז הוא סוטה
שרוצה לטעום את הרוק שלי. אני מציתה את הסיגריה והוא נוטל אותה
ומשחרר עשן בזולה.
"אתה יכול להשאיר אותי לבד?"
"יש לך נשמה צעירה."
"למה אתה מתכוון?"
"אני מדבר על גלגול נשמות. את אוהבת מישהו?"
"כן."
"הוא בחיים שלך?"
"בדרך כלל כן, אבל הוא נעלם בזמן האחרון."
"אל תוותרי עליו. אל תשכחי, עוד מעט מתים."
התחלתי לפחד. "מה זאת אומרת?"
הוא מביט שוב ללא בושה בגופי העירום. סוקר אותו, בוחן אותו.
אני מרגישה שאני נאנסת. "כולם מתים בסוף." ולוקח שלוק
מהסיגריה.
"ככה זה..."
"אז תנצלי את החיים. את בחורה יפה, כל אחד ירצה אותך. אני בטוח
שאין לך אופי חרא, אז..." בלי לסיים את המשפט הוא תולה עיניים
בכוכבים ואומר: "הייתי מנסה להתחיל איתך לו הייתי צעיר בכמה
שנים. אבל אני פה בגלגול הזה שמונים ושבע שנים, ובכל שנותיי...
טוב, את לא הבחורה הכי יפה שראיתי, אבל בין החמש הכי יפות."
"תודה."
"תודה לך. תודה שאת כאן כדי לראות אותך."
כשהלך נשמתי לרווחה. חיכיתי עד שייעלם ופניתי אל המים, צוללת,
מתפללת למנוחה (רק לחיות חיים פשוטים ולאהבתו של מיכה כמהתי.
שנינו תחת הכוכבים מהלכים על הירח. כשהייתי קטנה קראתי בעתידות
של מסטיק "בזוקה" שבגיל 21 או לפחות עד אז אני אדרוך כבר על
הירח. איזה בולשיט... 21 עבר ואני עוד כאן. אולי בגיל שמונים
ושבע אדרוך על הירח, אם אחיה עד אז).
כשחזרתי אל החול גיליתי שבגדיי נעלמו ונכנסתי לפאניקה. בתיק לא
נגעו וכבר ראיתי את עצמי רצה עירומה לתפוס מונית הביתה כשהנייד
בתיק צלצל. זה היה מיכה שנעלם לי. סיפרתי לאהובי שאני לבד בים
עירומה ושיש לי מחשבות ושגנבו לי את הבגדים. אמרתי לו איפה אני
והוא אמר שהוא כבר בא. "מהר", ביקשתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היום מתה אמא
ואולי אתמול
לקחתי עוד גלולה
בלעתי אקמול
קוראים לי טפשה
וזה עוד לא הכל
באתי לבמה חדשה
כעת אפשר לשיר
די במול


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/10/05 1:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה