אורן לקח נשימה עמוקה, עצם את עיניו וספר עד עשרים.
ברדיו התנגן השיר של בק, מהסרט שהוא ראה שבוע שעבר והוא מאוד
אהב אותו. אותו זאת אומרת את שניהם, גם את הסרט וגם את השיר.
האמת שזה לא התנגן ברדיו, אלא בדיסק, ויש הבדל, כי בעצם השיר
היה מאוד מאוד מתאים למצב, כי השיר היה מלנכולי וחורפי ועצוב,
וגם הוא היה מלנכולי, ועצוב, ובחוץ אומנם לא היה חורף, אבל
היתה רוח חזקה, וזה מספיק קרוב, אז האמת היא שהוא שם את זה
עכשיו, כי הוא חשב שזה יהיה מתאים למצב רוח שלו. אז להגיד שזה
התנגן ברדיו, זה לא כל כך נכון. לקח לו זמן להשיג את השיר הזה
ולצרוב אותו על דיסק, כי הוא לא ידע את השם שלו, אבל בסוף רמי
ידע. רמי גם טס הבוקר, לאיטליה וללונדון, ומשם הוא ימשיך לדרום
אמריקה, שזה איפה שאורן ממש רוצה להיות, אבל אין לו כרגע מספיק
כסף, אז הוא צריך לעבוד, רק שכרגע אין ממש עבודות טובות, אז
הוא די מובטל, כרגע. הציעו לו לטוס לעבוד בחו"ל, שזה מה שרמי
עושה, אבל לרמי יש אזרחות אירופאית, אז זה יותר קל לו מלאורן,
שגם לא ממש שולט באנגלית. אבל מה, הוא החליט עם עצמו שעוד
ארבעה חודשים מקסימום הוא יטוס, לא משנה מה, אבל בטוח הוא ימצא
תירוצים אחרים עד אז.
הוא הגיע לעשרים ופתח את עיניו. הוא עדיין היה על הכביש, המחוג
מורה על שמונים קמ"ש.
הוא סובב את ההגה בפראות והצליח להתחמק מהתנגשות מיותרת
בקוביית הבטון שחסמה את הכביש. שתי שניות, חשב אורן, שתי שניות
מזדיינות. הוא השלים את הסיבוב, בולם את תנופת הרכב שהגיע לשער
של הישוב. "אתה בסדר?" שאל אותו החייל שעמד שם, שנראה כאילו
היה ברכב בעצמו, ואורן הנהן בפיזור דעת ונסע משם. הוא הגיע
הביתה.
איזה כיף.