מדמון היה תימני דתי גבוה ורזה. הוא היה באותו כלא צבאי שבו
הייתי אני. היינו אנשי סגל כמובן, לא כלואים, אם זה משנה. הוא
היה ליצן, לפעמים מצחיק, לרוב קרצייתי. נראה שפרח בקורס מד"כים
וגם לאחריו, כשהיה בכלא עצמו. הכל נראה לו כמו בדיחה שופעת
עליצות מטונפת. הוא פרח, כאמור, ואפילו יצא מהכלא לקורס קצינים
וחזר ממנו - לאותו מקום. שמעתי מפה ומשם שנהג להתעלל בכלואים,
בהצקות הבדחניות האלו שלו, שהיו כמובן על חשבונם ומבלי שיכלו
להחזיר. איכשהו היה, בכל זאת, אחד מהטובים. הוא היה בחור
אינטליגנטי יחסית ולא בריון. הכוונה לבריון במשמעות המקורית,
הלא סלנגית, של המילה. לא היו לו מבנה הגוף והאישיות המתאימים.
הוא פשוט לא היה מספיק זבל.
הוא נהרג בתאונת דרכים מטופשת זמן קצר אחרי שהשתחררתי. בדרך
לאן שהוא לקח כמה טרמפיסטים במכונית שבה נהג. ליד צומת גולני
ביקש אחד מהטרמפיסטים, שישבו במושב האחורי, אש כדי להדליק
סיגריה. מדמון הסתובב אליו בשחצנות, מושיט מצית או סיגריה
מודלקת משלו. כשעשה זאת, משכה ידו השמאלית מבלי משים את ההגה
שמאלה. המכונית סטתה לנתיב הנגדי והתנגשה חזיתית במכונית אחרת.
הוא נהרג מייד. הידיעה על מותו לא עשתה לי כלום. לא היינו
חברים. בנוסף לכך הייתי אז במצב שעל סף מחלת-נפש בעקבות שהותי
בצבא ההגנה לישראל. בקושי זכרתי מי זה מדמון. לא חציתי את הסף
האמור, אבל גם לא החלמתי באמת, כפי שזה בדרך-כלל.
אני מזכיר את מדמון ואת מותו מפני שהם, בעיני, דגימה מצוינת של
אמת שנאספה מהשטח. אמת בלתי ספרותית בתכלית. הוא לא היה נבל
ולא היה גיבור ולא בא על עונשו הצודק. לתולעים לא אכפת מהדברים
האלו.