24.05.06
הרהורים על זמן וגיל...
כשחיפשתי עבודה, כל המשרות היו חסומות בפני בעיקר בגלל הגיל.
ראיתי סביבי כל כך הרבה צעירים.
לפעמים אמרו לי בפירוש שהקצב של הצעירים אחר, הקליטה שלהם אחרת
והזריזות אחרת.
אני לא הבנתי את הדברים. וגם עכשיו לא ממש.
לפעמים אני מסתכלת על עצמי מבחוץ, ורואה מה שראיתי אני על
מבוגרים ממני.
אשה מבוגרת. אשה-אמא-סבתא. משהי שהיא כבר לא "משלנו".
ומצד שני אני בכלל מרגישה את עצמי ילדה קטנה.
ילדה קטנה שעברה המון חוויות ותובנות ונסיונות.
אבל עדיין ילדה קטנה.
כבר פחות הססנית, יותר בטוחה בעצמה, יותר תשובות לשאלות, יותר
שקט נפשי ויותר בכלל כל מיני דברים.
וגם אמא לילדה בת 17.
היום תפס אותי מין עצב לא ברור...
כאילו לאן נעלמו החיים שלי? וזה לא שלא עשיתי משהו... להפך
הכל מאחורי פתאום.
לא הייתי רוצה להיות שוב לפני...
אבל מצד שני אני רואה שאני לא "צעירה".
פתאום אני רואה שיש המון צעירים, יש המון מבוגרים אבל באמת
במקומות עבודה לא רואים הרבה בגיל שלי.
ומה מציק לי בעצם?
שאין לי משפחה משלי?
שבתטוח שלא יהיו לי יותר ילדים?
שאני כאילו "עבר זמני"?
ומצד אחר למה עבר זמני?
כל החיים לפני.
למה אני צריכה לראות את הדברים מזווית כזו?
פתאום יש לבת שלי צו גיוס... וזה לא שאכפת לי, אבל אני בעצמי
הייתי רק אתמול בצבא.
הבת שלי בקושי נולדה היא בת 17, אבל רק אתמול היא נולדה...
אז מה אם היו המון לילות בין האתמול להיום.
אז זהו, לא יודעת מה ירד עלי העצב הזה.
המון בנות בהריון. ואני עוד מתגעגעת להרגיש הריון.
ולפעמים אני בכלל לא מסתכלת על הגיל, אלא על הרוח, אז מה קרה
פתאום?
למה רוח הנכאים הזו?
יש לי את התעסוקות המלאות שלי. אני אוהבת מה שאני עושה.
לא משעמם לי בכלל.
אבל בכל זאת... משהו... משהו כזה שיותר שייך לסתיו ולא לאביב.
אני מרגישה את סתיו חיי, וזה מפחיד.
האם הצלחתי להעביר את ההרגשה?
לא יודעת. בא לי לבכות... על מה?
על חיים שבוזבזו? אבל לא ביזבזתי כלום.
עבדתי קשה תרתי משמע למה שהגעתי היום.
אז מה נפל עלי היום?
|