ככה בדיוק עומדת לה עם החאקי המדוגם הנקי, שלא מבייש אפ'חד.
בעמידה שמפגינה כלי חוץ בטחון יוצא דופן, אבל מי שבאמת מכיר
אותה יודע שהיא קצת לחוצה, מי שבאמת מכיר אותה יכול לשים לב
לריח הפחד שמשתחל סביבה בהפגנתיות מוחלטת.
היא בוחנת את הסביבה מכל זווית ראיה אפשרית, מנסה לקבל אישור
מהסביבה, מקפצת במהירות מופרזת בין מבט למבט,
ברקע נשמעות הקריאות של הקשב ועמוד נוח
אך היא עדיין שומרת על שפת הגוף המחושבת.

אילו היא ידעה שאני מסתכלת עליה
שאני מנסה לדעת מה היא חושבת
שאני כבר סלחתי אבל מה שלא כעסתי
ורק, מנסה,
להתקרב
אולי היא לא הייתה שומרת על הקיפאון הזה שלה.

היא מנסה להכנס לנעליים שגדולות עליה בכמה מידות,
מי שמכיר אותה יכול להגיד שהיא כמו ילדה קטנה בחנות נעליים,
שאין את הנעליים שהיא רוצה במידה שלה, אלא רק במידה אחת יותר
גדולה, וזה ברור שזה יהיה לה טוב בעתיד אבל לא עכשיו... אבל
היא ילדה קטנה, היא חייבת לגעת בזה כבר מעכשיו...
היא לא ציפתה שהמבט שלה יפגש בשלי.

המבטים שלנו נפגשו,
ורק בא לי לצעוק ולדבר להגיד את הכל
מנסה להעביר את זה דרך המבט שלי,
העיניים אומרות הכל, הגוף שלי רועד.

היא מרגישה צביטה בלב,
מודעת לחולשה שלה עכשיו יותר מהכל,
בהתיימרות לשנות את הבעיה היא רק מצליחה להעלים אותה
ונוח לה להתעלם,
ולעבור
למבט
הבא.

אני מודעת לחולשה שקיימת אצלה
אני מרגישה חזקה על ידיעותיי.

ועכשיו היא רק מנסה לגעת בגואש ולהשאר נקייה
כמו סלבריטאים המנסים לגעת בפרסום בלי הרכילות.